הפכים נמשכים – פרק 2

הג'ינג'ית הזרה עמדה מול דלת ארונה, מסתכלת במראה ומסדרת את תלבושתה.
הגרביים נראו עליה מאוד ארוכים, והחצאית חסמה את מה שגרביה לא כיסו. החולצה המכופתרת הייתה נוחה, והסוודר היה רפוי וגדול אולי במידה אחת. אך זה היה נוח יותר, והג'ינג'ית הקטנה אהבה את זה ככה. היא הוציאה ג'קט, שהסתתר במעיל, וקשרה סביב מותניה.
אנדרסון התקדמה לארוניות הקטנות, בודקת ששמה את כל מה שצריכה להיום, ובדקה בדייקנות שוב את כיתתה. הכל היה בסדר. היא התיישבה על מיטתה, לוקחת את נעלי הדוקטור מרטינס האדומות והגבוהות שלה, שקיבלה מדודתה הרחוקה, ליום הולדת 12.
המידות שלה לא ממש השתנו, חוץ מהחזה.
אז פנתה אדומת השיער מול המראה, חושבת איך לסדר את שערה בדרך כזו שלא תגרום לאנשים לבהות בה, אך גם דרך שאהבה. בסופו של דבר בחרה לעשות זנב סוס לצד, וכך עשתה עם גומייה ומסרק.
מרוצה ומוכנה יוצאת ממערתה הקטנה עם תיקה על גבה לגלות חדר ריק.
היא רצתה אולי ללכת עם הברונטית לכיתות.
כתפייה נפלו בצער והיא הלכה בצעדים קטנים אך מהירים לדלת, יוצאת ונועלת אחריה והולכת, חסרת ידע לאן. היא ראתה קבוצה של תלמידים והחליטה ללכת אחריהם, מסתכלת על השמיים השחורים שהיו מעליה, ונכנסת תחת סככת כניסה.
היא שמה לב למבטים מופנים אליה והיא הסתכלה למטה, מנסה להתעלם מהמבטים הלא רצויים.
בשלב מסויים בהליכה שמה לב שכולם מתפזרים, הולכים לכיוונים שונים, והיא נשארה עומדת, לא יודעת לאן ללכת. תלמידים רבים נתקלים בה ונדחפים בה, עד שיש צלצול רועש ובין רגע המסדרון ריק מנפש חייה. היא מסתכלת על המסדרון בבלבול, לא יודעת לאן ללכת או לאן לפנות.
לפתע שמעה צעדים מאחוריה והסתובבה, רואה את אותו טיפוס מפחיד שנתקלה בו אתמול. היא רצתה לשאול אותו איך תגיע לכיתתה, אך פחדה. היה לה חשוב ללמוד כאן, אז אזרה אומץ והתכוונה לפנות אליו.
"אה, סליחה.. " היא צייצה, מן הסתם הוא לא שמע והמשיך הלאה, והיא נאנחה, נאחזת ברצועות תיקה. אז לפתע היא ראתה שהוא מסתובב לעברה.
"מה? " הוא שאל בקול חד שגרם לה להשתתק לרגע.
"אני… אני מחפשת את חדר 204, הכיתה שלי שם" אמרה בשקט, אוחזת ברצועות תיקה מתוחה. הוא הראה עם ראשו ללכת אחריו והחל ללכת, בעודה לא בטוחה אם ללכת אחריו. החליטה להסתכן הסקרנית הקטנה, רצה ריצה קלה כדי להגיע לקצב הליכתו המהיר בגלל רגליו הארוכות.
אחרי כדקה או שתיים הם הגיעו לדלת עץ צבוע, הוא פתח את הדלת ונכנס ראשון, והיא אחריו, מבולבלת. הנער הלך לאחור בעוד הכיתה התפרעה, והמורה מנסה נואשות ללמד. ואז היא שמהלב אל הג'ינג'ית הקטנה.
"מי את? " שאלה בקול עדין, מתקדמת לעבר הנבוכה. המורה הייתה עם שיער שחור אסוף עם סיכה, ועיניים חומות אדיבות.
"אה.. אני אליסה אנדרסון, אני אמורה ללמוד פה.. " ענתה בשקט ובמתיחות, אוחזת ברצועות תיקה.
"אה כן, אמרו לי שתבוא לכיתתי תלמידה חדשה" חייכה אליה מורתה.
"אני נעמי, אני מלמדת את הכיתה הזו" היא אמרה בחיוך והג'ינג'ית הנהנה לעברה קצת. הצעירה הסתכלה על הכיתה הרועשת, שדיברה וזרקה דברים בלי סוף.
"יש רק מקום פנוי ליד סטיוארט, מאחורה" היא אמרה בחיוך עדין, ואנדרסון חיפשה מהר בעיניה מקום ריק, רואה מקום ריק בפינה ליד הנער המאוד גדול.
"סטיוארט תרים את ידך, את תסתדרי שם? "שאלה בחיוך עדין אחרי שהוא הרים את ידו, ובלי רצון הנהנה הג'ינג'ית, מתקדמת לעברה מקום הפנוי על צידו בפינה. היא עברה מאחוריו בקלילות והורידה את ג'קטה ממותניה, מסדרת על כיסאה, ותולה את תיקה ומתיישבת.
בעודה מתקרבת עם כיסאה לשולחן, היא מבינה שהיא לא רואה את המורה כלל, ולא שומעת אותה.
כתפייה נפלו שנית היום. איך היא אמורה ללמוד במצבים כאלו?
היא החליטה לנסות לקרוא מספרה, להבין את החומר הנלמד, אך התקשתה, ופחדה להציק לנער היושב לצידה, שמבטו היה מקובע על מורתם, ומבט רציני, קר וחודר על פניו.
למה הוא מסתכל ככה על מורה כה נחמדה? תהתה הג'ינג'ית והסתכלה עליו בבלבול קל וסקרנות לכמה דקות, עד שהוא הפנה את מבטו עם עיניו אליה, והג'ינג'ית המבוהלת מיד הפנתה את מבטה לספר הנלמד, מסמיקה קלות ממבוכה, מנסה להמשיך לקרוא את החומר שלא ידעה או הבינה.
בסופו של דבר היה צלצול, ושחררו אותנו להפסקת אוכל. כולם יצאו במהירות, ורק הר האדם הלך באטיות, והג'ינג'ית המסוקרנת לקחה את זמנה.
"אליסה, את תוכלי לבוא לפה רגע? " פנתה מורתה אליה בקול עדין. הג'ינג'ית המבולבלת לקחה את דבריה והתקדמה למורתה במבט מבולבל במקצת.
"אני הבנתי שאת קצת מתקשה למצוא חברים, נכון? " שאלה המורה בחיוך עדין, עדיין ישובה כדי ששתי הצעירות יהיו באותו גובה עיניים. הג'ינג'ית המבולבלת הנהנה לחיוב.
"גם לסטו קצת קשה למצוא חברים, הוא לא מדבר עם שותפיו לחדר" סיפרה המורה על הר האדם, אולי לעצמה בעיקר.
"חשבתי שאולי תנסו להתחבר. זה לא נראה עליו אבל הוא תלמיד חכם, הוא דואג מאוד לציוניו" שיתפה מורתה את הג'ינג'ית הסקרנית.
"אני עוזרת לו ללמוד את השיעורים שלא הבין, כך שאם תרצי את תוכלי להצטרף גם, כל יום בשעה שש בספרייה" אמרה המורה בחיוך נעמדת בסופו של דבר, גורמת לג'ינג'ית להראות שוב קטנה. הקטנה הנהנה בהבנה.
"אני מקווה שתצליחי למצוא חברות נוספות בפנימייה, בהצלחה בתחילת השה" חייכה ופנתה לצאת מהכיתה לנעילתה, והג'ינג'ית מיהרה לצאת כדי לא לעקבה.
"אה, ואליסה? "פנתה מורתה לפני שדרכן נפרדו.
"סטו הוא ילד נחמד, פשוט רוצה להשאיר מראה מפחיד על עצמו כדי לא להביא צרות" אמרה בחיוך עדין והלכה לדרכה.
למה היא כלכך מנסה להגן עלי?
למה הוא מחביא רגשות מאחורי המבט האטום הזה?
למה הוא מסתכל במבט כזה על מורה שעוזר לו ומגנה עליו ככה?
אם הוא לא מצליח ללמוד בשעות הלימוד למה הוא נשאר עוד שעות ללמוד?
ואותו דבר לגביה?
מחשבות רבות הציפו את ראשה של הג'ינג'ית הקטנה והסקרנית, אך דבר אחד הבהב בראשה.
היא לא יכולה להתחבר לנער הר האדם, סטיוארט.
כי היא מפחדת מאנשים.