טיול במרכז אמריקה 36

פנאחצ'ל פעם שניה
הדרך מוכרת, עוברת לשולי תחנה מרכזית מאוד בישוב ששמו ארבע דרכים- קוואטרו קמינוס מעיד נכונה על מיקומו בצומת מרכזית. אוטובוסים מצועצעים בסגנון מרכז אמריקאי מלוקק קולטים מתאבדים פוטנציאליים לפני שהם מסתערים על הדרך. הנהג שלנו צולל דרך קיצור דרך בעיירה סולולה, שמי שחושד בתקינות בלמיו ראוי שלא יחלום אפילו לחרוק דרכה. כאשר הכביש מתאזן סוף סוף למידרחוב של פנאחצ'ל אני וגילה מסתכלים סביבנו בחוסר אמון המום. לאיפה גזו כל אותם המונים, שגדשו את הרחוב בעת שחתרנו דרכו בשבוע שעבר. החגיגה נגמרה והחנויות ניבטות בחוסר אונים אל רחוב שומם. מלאי הבדים, שאתמול ציפה ברהב את קירות הרחוב סובל בהתנשאות משמושי יד אוהב תלוי עכשיו למעצבה, משועמם ועגמומי באין מי שיחמוד אותו. גם הברים והמסעדות נטושים ומטען של ואן אחד לא ימלא את הריק הגדול שנפער פה.
לנו ולקנדים אין דרישות גבוהות בתחום הדיור ועל כן סוטים קודם לנסות אצל גבירת האוץ חאי. ההזמנה שלנו כוחה יפה רק ליום המחר ואילו ההווה תפוס לגמרי, רחובות ריקים עדיין לא מעידים על מלונות ריקים. יורדים על פי המלצת הנהג אצל מלון על המידרחוב וניגשים לדלפק.
לא הספקתי להסתדר במיטה וכבר נוקש הבעל בית בדלת להציע מבחר סיורים ושיוטים. תודה, אבל אנחנו דוגלים בגישת המגע הישיר, בייחוד שכבר איתרנו את המקומות שעל סדר היום של גילה ולא זקוקים למתווכים.
כרגיל, את גילה מענינים בדים ואריגים ואותי דוחפת הדאגה לארוחת ערב. חוצים בזריזות את המידרחוב תחת מתקפה עזה של רוכלות אינדיאניות. הגוצות הפעלתניות ממהרות להתביית על הקרבנות היחידים וממש מתחננות שנרכוש מהן פיסת סמרטוט. בעלי חנויות מחייכים באדיבות ומשלחים בועות אדלנטה קלילות לאויר בקול רך ועדין כחמאה. רוכבי אופניים וקטנועים מתאמנים סביבנו לקראת הגרנד פרי ויונים מטילות פצצות צואה לבנבנות בחוסר משוא פנים. עוברים לרחוב הראשי של הישוב והמתקפות דועכות. מטפסים במעלה הכביש, שכבר איננו מלוקק כל כך בין בתי שכונה מקומית משומשת בדרכנו אל השוק העירוני, לא זה שמיועד לתיירים. היום נוטה להעריב ואחרוני הרוכלות עדיין מחזיקות מעמד בתקווה לנס שיבוא. אינדיאנית מחזיקה ארגז גדוש של מילונים רקובים וגילה מחטטת ושולה משם אוד יחיד שנפל בחברה לא טובה. אין מה להגיד, שלאכול אנחנו אוכלים טוב ובריא.
הערב קריר כמו בירושלים וטוב שאין לאן ללכת. בבוקר מאפסנים את החפצים במחסן כלי גינה של בעל הבית וצועדים אל החוף. נעתרים למקדם מכירות היפר אקטיבי והפעם דורשים סירה לעצמנו. היום נאלם במחי אחד את יתרת הישובים שרובצים בצדו המזרחי של האגם. גילה מוציאה מהאיש התחיבות לפקוד את כל הגידולים המאררים את לחיו הימנית של האגם בין פנאחצ'ל לסנטיאגו. בסירה נמוכה מטרטרים על פני משטח גלי מוסת ע"י הרוח ומתחילים להעריך את היתרון בחציית האגם על מעבורת גבוהה. יכול להיות לך המנוע החזק שבנמצא, אבל כשהגלים חובטים בך בעוז אין בו הרבה תועלת למי שמטלטל בסירה קטנה וקלה על אגם סגור.
בסאן פדרו לה לגונה רוב המזחים תפוסים ע"י סירות מקומיות וכנהוג נדבקים בדבל פרקינג לאחת מהן. לא חקרנו אבל באווירה הממוסחרת הסובבת אגם סביר שהוחלפו דמי שימוש. אני מקונן שיכולנו לעבור מישוב לישוב על סירות מקומיות בחצי המחיר לנוכח מיעוט הביקוש בצד זה של האגם. מטפסים במעלה הרחוב, שמשני צדיו מוקמים והולכים בתי קפה ומסעדות, עדיין בשלבי תקווה. אני מזדעזע לשמוע מגילה שתפקידי לאתר מקום של מים חמים גם בישוב עלוב זה וחוטף ממנה את הספר כדי לוודא באם גם בפינת גן עדן נידחת זו יש קיום למוסד תופתי כנ"ל. אני פשוט מסרב לשאול היכן המקום ובעצם כשמתבוננים סביב גם אין את מי לשאול. הרחוב שומם ורק שלושה צעירים מביטים נכחם אל משטח האגם למטה וסוקרים את הרחוב באפס מעשה מעל כרכוב עץ של מסעדה בהקמה. גילה חוטפת יזמה ושואלת איפה פה האגואס קליינטס. אחד הצעירים נאנח, קם ממושבו ומתחיל להוליך את הדרך, הסתבכנו. גילה כבר מתחרטת ודורשת שאגיד לו לחזור לשבת, בסך הכל נחוץ לנו הכיוון, לבטח יש בטלנים מסוגו גם בהמשך. אני אומר לו בשפתו שתודה לא צריך ונסתדר בעצמנו, אבל הדברים חולפים לידו כאילו אין להם קיום. לא מספיק שנצטרך לשלשל לידיו טיפ בקצה המסלול, הוא גם עלול לשדוד אותנו באין מפריע.
בחור אירופי מתגלה מולנו ברחוב וגילה פונה אליו בתחינה, שיסביר לבחור לעזוב אותנו במנוחה. הבחור, אנגלי כמו שהוא נראה משכנע את הטפיל לרדת מאתנו ואנחנו חופשיים שוב לבחור את מי שואלים הלאה. רחוב כפרי צר שבתיו נמוכים מרוחקים זה מזה ובחצרותיהם שורדים בקושי עצים נמוכים ועשבי בר גבוהים טיפוסיים לאקלים יבש. על כל בית צומח שלט באנגלית צחה המזמין לקוחות ללמוד ספרדית באווירה מקומית תחת שרביטו של מורה מומחה. זהו מסתבר אחד מענפי הגידול העיקריים שמחזיקים את כלכלת הכפר. הרחוב נגמר ואשה כלשהי משלחת אותנו על פני שביל שבקושי מקיים את נפשו בין חצרות עזובות וקוצים מדוכאים. עקרבים ונחשים נחבאים אל בין האבנים ותוהים של מי הצעדים הנמרצים הללו. מצדם האחורי של הבתים אתה מגלה אוצר בלום של חדרונים וצריפונים שהוקמו בחפזה לאכסון שלל התלמידים של בעל הבית. צעירות אירופאיות שחופות למראה וחשדניות למעשה חולפות, מדשדשות מדי פעם בין הצריפים. הן מתעלמות מאיתנו כמעט באיבה, כאשר מעיזים לפנות אליהן בשאלה. נכנס מהדלת האחורית של חצר פרוצה למטבחה של גברת מקומית, שבעליזות רבה מסבירה להיכן להמשיך. האגם תמיד ברקע ולבסוף נעצרים מול חלקה מגודרת בקפידה מעט יותר מכרגיל ודלת פחים נושאת שלט. הדלת לא נועדה לעצור אף אחד וכשנכנסים מתגלה לעינינו מצבור אמבטיות פלסטיק שקועות באדמה ומכוסות אריג פלסטיק שחור. אינדיאנית שמתגשמת יש מאין מסבירה, שהשמש עדיין לא חיממה את המים באמבטיות ועל כן העסק נפתח רק לקראת הצהריים. עייף מדי מההליכה תחת קרני השמש הקטלניות מכדי לצחוק לחזון המים החמים של גילה. עכשיו כאשר בודקים שוב בספר מבחינים שהכתוב משתמש במונח מים סולאריים ולאו דוקא תרמיים. פונים אחורה דרך קוצי השדה ושבים אל פיסת הרחוב הסלולה.
בצד ימין משטח של גרגרים בגודל גרגרי חומוס פרושים על בד לייבוש. נראים ורדרדים צהבהבים טריים ולחים וגילה ואני תוהים בינינו לבין עצמנו אם זה סוג של קטנית או גרגרי יער וכיצד אוכלים אותם. לתמונה נכנסת משפחה הולנדית מאושרת ורודת לחיים ואבא שהוא פרופסור ניו יורקי מסביר לבנותיו, שהנה כך מיבשים פולי קפה. המחיר לפולים מיובשים גבוה ממחיר פולים לחים ולקוטפים משתלם לעשות זאת כאן. הסברים באנגלית גם אנחנו מבינים וכך מכירים את משפחת התיירים השניה, שמבקרת בכפר אותו בוקר. תלמידי האנגלית למיניהם אינם נחשבים. מחליפים מרובעויות על משפחה, סמים וכל היתר לפני שפונים כל קבוצה לדרכה. גילה החלימה מהר מדי מבזיון המים הסולריים ועכשיו היא רוצה להתרחץ בסתם מי אגם. מהכביש צונח שביל מדרגות תלול אל מזח עץ שכתוב עליו אסור להתרחץ. שתי צעירות אנגליות מאותו מסדר שתקניות, שכנראה השתקע בישוב הזה משתזפות עליו ואינן מפירות את נדרן. האם יתכן שנקלענו למאורת סמים פתוחה ולא ידענו? הספר מתעלם משאלתנו, וממשיך לספר סיפורי ילדים טובים.
כדי להניא את גילה מכוונתה הזדונית אני מצביע כבדרך אגב על תעלת ביוב פתוחה שיורדת לצד המדרגות ומשתפכת אל האגם כשהיא תורמת נוזלים ומוצקים להעשרת הטבע הצף.
חוזרים בשעה טובה לכביש ונעים בצעד איטי לצדו השני של הכפר. מצד ימין מופיעה כתובת עברית אמיתית ומבשרת על פלאפל לנזקקים. צעיר ישראלי עונה בלשון הקודש מתוך כוך צר ואפלולי ומסביר שפלאפל אפשר לייצר משעועית ולאו דוקא מחומוס. עוד מספר צעדים והכפר נוטה להיגמר. בחורה צעירה מערבבת בטון באת ויוצקת לתוך דליים שבחורים צעירים נושאים על כתפיהם פנימה. בית בשלבי הקמה בלי רשיון ובלי הרבה עכובים, רצה ובנה. שואלים את הבחורה הבנאית איפה מטעי הקפה הידועים של הכפר ושומעים שהם מהלך חצי יום במעלה ההרים בשביל הרצוץ שירש את הרחוב הסלול שבנקודה זו סיים את תפקידו. עקרונית, השביל הוא חלק מהדרך שמקיפה את האגם, הזדמנות פז לחובבי עינויים על גלגלים.
יורדים מטה אל המזח, מתישבים בסירה ואומרים לנהג סע הלאה.
הנהג שלנו חברהמן, למה לו להתווכח. גילה רוצה את הכפר הבא? למה לא. המזחים מרוחקים רק עשר דקות של טלטול אכזרי. כבדרך אגב הוא מנדב פיסת מידע, שעל מנת להגיע לכפר עצמו נאלץ לשחוק את פעמינו לאורך שש מאות מטרים של שביל הררי מפותל. כן, זה אותו ההוא שממתין לנו בהכנעה סקרנית נחבא ומתגלה מאחורי הסלעים עם תנודות הסירה ואינו מכיר בשום הקלות וקיצורי דרך. לא לנו ידידי, לא לנו.
עוברים איפה לישוב שאחריו, הנושא בגאווה את שמו של סן מרקוס. מעתה, האגם חושף את הפן המכוער של אישיותו ומשלח בנו גלים ללא הרף. הנהג מתעלם תחילה וסוחט את הידית ותובע מן הסירה לעשות כמצווה ממנה. בצייתנות היא מזנקת אל פסגת גל ונופלת בחבטה איומה בעמק שנפער אחריו. שינינו נוקשות זו לזו בעקבות מהלומה שהתחתית מוסרת בדיקנות נאמנה דרך רגלינו ואחורינו בתיווכו ההמום של עמוד השדרה. הראש מזדעזע ואילו במקומו תלוי פעמון אנחנו מדנדנים בקול ענות. עוברים בהצלחה שלושה ארבעה גלים ושוב נפילה מרעישת קרביים. מילא אנחנו, אבל הסירה לא תחזיק הרבה מעמד.
נלחמים בגלים כרבע שעה כדי לבקש את קרבתו של אחד המזחים, שגם כנגדו יש לגלים טענות קשות. ילד קטן על הרציף מסייע לספן להיקשר ולהחזיק את הסירה המקפצת כסייח לחוץ ברודיאו בעוד מעלתינו מטפסים אל המזח.
בקטע הקרוב לחוף התמקמה לה קהיליית רופאי אליל אירופאים, שמזמינה את המתייר התמים להתנסות בחוויות אלטרנטיביות. גילה מבשרת לי שאצטרך לדאוג לעצמי לעיסוק אלטרנטיבי כי במשך השעתיים הבאות היא מתכוונת להתמסר לקסמי המסג' המקומי. נערות צעירות במעבורת סיפרו לנו שהן בדרכן לחוות שבוע מדיטציה אצל הגורו של סן מרקוס בצל חוותו שעל האי. תפאורת הכניסה בהחלט מבטיחה. שביל צר משובץ אבנים ומשני צדיו גדרות אבן או בטון מסיביות וצמרות עצים מעטירות, שפורצות מתוך החצרות כמו שערות מחוטמו של גבר מזקין מצלות על הדרך.
הנוף הסביבתי זר לחלוטין לאופי המקומי. בשום מקום לא תימצא סמוך לסביבה האנושית צמחיה עבותה ועוד של עצי סרק מושקעת כל כך ושביל בטון יצוק שמשתדל להראות אסטתי. צמד עובדים משפצים את צורתו החיצונית של השביל, גם זו אנומליה זרה לחלוטין לאורח המחשבה המקומי. הנחלות משני צדי השביל מסוגרות ומציגות עורף בלתי מתוקשר, משהו מעין ביתי הוא מבצרי. אומרים לך שלא פנויים בשבילך, ואם רוצה דיבור אישי, כל שער מצויד בשבכת מיקרופון ולך דבר אל הקיר. בשביל אווירה חשדנית של ניו יורק (של פעם) לא צריך לנסוע לגואטמלה. צעיר אירופי חסר עיסוק מוגדר מסתפח אלינו מתוך סקרנות ואולי חשדנות. הוא מדווח, שהאזור סובל ממכת פריצות שגובלות בתקיפה. מכניס אותנו לחצר מעוצבת בסגנון אירופי מין זרוק כזה ובצל אחד העצים רובצות שתי צעירות לבנות פנים מאותו מסדר שתקנים מוכר. לאחר נסיונות גישוש מתסכלים להוציא מים מהסלע הן מתוודות שבאו לכאן לשבוע מדיטציה, אבל בעקבות מעשי השוד בדעתן לעזוב. נכנסים לחדרון קבלה אפלולי שבו משקיפים שני דוכני קבלה זה לעברו של זה. מאחוריהם שתי בנות כפר מקומיות דוברות אנגלית, שגם זו מהפכה לא פשוטה. גילה מנסה לתאם טיפול מסג'י בו במקום ומתאכזבת לגלות, שאף אחד לא מחכה לה. כרגע השעה 12 בצהריים והתור האפשרי היחיד הוא בשעה שלוש ומשך הטיפול שעה וחצי. השיחה עולה על שרטון חיש קל כאשר גילה מבקשת הסבר על טיב הטיפולים ואוצר המילים של הקבלניות מתרוקן לגמרי. מישהי מהצד מנדבת כמה מילים ולמעשה חוץ משינוי המקום אין שום בשורה חדשה ברקע.
צעדים נוספים במעלה השביל מביאים אותנו אל קיצו של עולם התרבות. הנוף מתעשת והעליבות חוזרת לעצמה. זבל מפוזר סביב חנות מקומית במבנה ארעי מכוער כיאות. שני צעירים מקומיים בגיל העשרה, תוקפניים למראה משוטטים סביב ומתבוננים בנו בחשדנות. זו לא גואטמלה החביבה שהכרנו עד כה. פורשים הצידה לכנסיה מודרנית משולשת צורה, סתם שני משטחים אלכסוניים שנפגשים בגג שפיץ מתמשך. מבנה מעוט אסתטיקה ומושך חום להפליא מצמית כל נפש חיה שנקרית בין כתליו. מתישבים על המדרגות בצלו של עץ ענק כדי לטרוף סנדויץ' בעוד שני החשדניים נועצים בנו מבטים מזרי אימה.
עוזבים את המקום בהרגשת מועקה וחוצים את שביל אירופה בדרך אל המעגן. לא רוצים לבדוק אם יש כאן גם כפר מקומי, לא רוצים מקום שלא רוצה בנו.
הגלים כבר עוינים ממש והמנוע מסלסל כמו זמר ערבי עולה ויורד חליפות ומתבכיין מול הגלים. הנקודה הבאה היא שם של קדוש נוסף, שטרח והקים טיילת זערורית לאורך החוף. מהמזח מוליכות מדרגות משוכללות אל גן צמחים מטופח מוקף גדר. אני ניגש בטבעיות לפתוח את השער ונתקל בהתנגדות, פיזית ממש. גברת מקומית שואלת לרצוני ומודיעה שהמדובר בגן פרטי. אני קולט רק לאחר שהות מסוימת שהכפר הרשום במפה הוא בעצם בית פרטי. התרגלתי שמחזרים בדבקות רבה אחרי הדולרים שבאמתחתי וארנק הכסף העניק לי הילה של אישיות מבוקשת. זו התנסות ראשונה בסיטואציה שבה אני מרגיש כבן דוד עני, שנדחה מפתחו של בית עשירים.
ממשיכים להיאבק בגלים ומבחינים שמכאן ואילך מפוזרות על צלע ההר וילות שאל כל אחת מהן מובילה סוללת מדרגות תלולה שמבחינתי מרוקנת את כל ההנאה מבית קיט כזה. לטפס עמוס מצרכים או צידה מהסירה אל הבית זו עבודה קשה. מהים לא רואים סימנים לדרך על צלע ההר השבורה, אבל לא נראה שאפשר היה לבנות את הבתים ללא גישה יבשתית.
התחנה האחרונה היא מלון מפורסם ששימש אתר הסרטה ונחשב תקופה מסוימת מרכז התכנסות של חוג הסילון . מסלול ארוך מוליך מהמזח לאורך החוף ובקצהו מתחילה להמריא מערכת מדרגות רחבה שמגביהה ומתאבכת אל מעבר לגושי הסלעים. גילה מוכרחה לראות את המלון הנחבא ומטפסת בעקביות על כל אותן המדרגות. בחורה דמוית סילון צעירה מגיעה בצעדי און לאורך הטיילת ועושה אף היא את דרכה למעלה. ארבעה ילדים, לא יותר מבני עשר כורעים תחת משקלם של שני תיקי ענק נשרכים בעקבותיה. התיקים מתנדנדים בכבדות ממוטות עץ שנסמכים על כתפי הילדים.
שני צנורות נמשכים מהמים כלפי החוף הסלעי שמטפס מעלה בתלילות. אחד שואב מים לצרכי המלון ואחד משחרר מי ביוב לתוך האגם. המרחק בין שניהם מועט מדי על פי הבנתי.
דקות ספורות לפני השיבה למעגן עוברים על פני שני מבני ענק (במושגים מקומיים) חריגים על פי כל קנה מידה לצורת הבניה המקומית. מישהו פשט את הרגל לפני כעשר שנים בנסיון כושל להקים בתי מלון ענקיים (17 קומות) לחוף האגם. מאז הם עומדים שוממים ובולטים כנטע זר בנופו הארכאי של האזור סמל לכשלונה של הגישה התעשייתית. היום עם התחדשות הגאות בתיירות מישהו מנסה להפיח בהם רוח חיים כדי שימלאו את יעודם והרכילות אומרת שהם זוכים להצלחה רבה וגובים מחירים גבוהים. יש להם מפרץ משלהם במנותק מהעיירה וקשה להעריך כמה אנשים מתאכסנים בהם כי כביש הגישה עובר מחוץ לישוב. מהים איננו מבחינים בתנועת אנשים אינטנסיבית, אבל מי יודע אם אין זו תחילתו של מסע פיתוח מואץ שבסופו תעוקר גם הפינה האינטימית הזו מתמימותה ותהפוך לפיסת תיירות תעשיתית נוסח קנקון או אילת.
עוד משימה אחת נותרה לנו, לבקר בשמורת טבע שאדם פרטי, מערבי כמובן השכיל לשמר על פינת אחד המורדות סמוך לחוף האגם. בין תאוות העשיה של המאיה לתאוות התעשיה של הקפיטליזם, הג'ונגל בגואטמלה הולך ונכחד בצעדי ענק.
מוקדם בבוקר מבקשים מהמזכירה באוץ האי הסבר כיצד מגיעים לשמורה ואם רצוי להזמין מונית. ממש אין צורך היא משיבה, רק 20 דקות של הליכה קלה. לרגע היא מדליקה את המנורה במשרד החשוך כדי שנוכל לראות את השרטוט על המפה ומכבה מיד עם צאתנו.
ברגליים קלות מנווטים ברחובות ריקים ופוסעים לאורך תעלות ביוב שוקקות בכיוון היציאה מהעיר. תוך שחוצים את תחנת הדלק מתגלה לעינינו טנדר עם שני צעירים וגילה מעלה רעיון מרענן. מסכמים על מחיר ונדחקים לתוך הקבינה בעוד הנוסע הצעיר נעמד על המדרגה מבחוץ ונוסעים. פנאחצ'ל איננה נגמרת בהדרגה, כי גם כך ההרים מצרים את צעדיה ושמים קץ אכזרי לבקעה המישורית של שפת האגם. מטר או שניים אחרי הבית האחרון הכביש סוטה בתוקפנות ימינה ומשנה את אופיו מכביש מישורי נוח מעובה מדרכות לחירוץ הררי תלול נעדר שוליים. הקיר התלול מותיר רווח רק כדי מעבר צר בן שני מסלולים שתעלת ניקוז צרה ועמוקה פעורה מצידו. מעברה השני של הדרך ממשיך הקיר לצנוח הישר משפת הכביש מטה כלפי האגם ועל הולכי רגל לא חשבו. המזכירה במלון בודאי תארה לעצמה שאת הקטע הזה נשכיל לעבור בנפנוף כנפיים.
השמורה ממוקמת על מורדות אותו מפרץ שבו ניצבים שני מגדלי הענק וגם הדרך אליה סורסה בשורת בקתות תיירותיות אחידות למראה, ממושטרות כהלכה על חלקת קרקע מכוסחת. הכביש לא סלול והטנדר רוטט על מצע אבנים גדולות עד לשער. סגנון המקום אומר אמריקה של ריינג'רים, מדרגות טקסיות, שלטים על גזרי עץ טבעי ומבנה עץ משוכלל וזויתני. קליפות וזבל לזרוק לפח וכתה של סטודנטים ישובה באכסדרת הכניסה על גזעי עץ שותה בצמא את דבריו של מומחה זר.
קונים כרטיסים ושואלים היכן מוצאים את הקופים. אני שומע בחוסר נוחות הוראות כיצד מגיעים למסלול הגשרים הנעים. אינני אוהב גשרים שלא יודעים את מקומם וכבר עברתי את הגיל של שעשועי לונה פארק.
עולים בשבילים שמזגזגים אנה ואנה ואולם על קרקע מוצקה בלבד כשסביבנו צמחיה טבעית. אם זה ג'ונגל הוא לא נראה סבוך כל כך וגם בעלי חיים אינם מתחרים על הזכות להתקל בנו. בכל זאת הוא צפוף דיו לכסות מעיני את הגשר הראשון, שעלי להתמודד עמו. כולו עמודי מתכת ומעקות מוגבהים ואין שום אפשרות שגופתך תסתנן מבעד למרישים אל השקע. כל כולו חמישה מטרים מתחתיך, בכיף. אם זה כל הסיפור, אין לי שום התנגדות לגשרים צנועי לכת, שיודעים סמליות מהי.
עולים עוד על צלע ההר והגשרים הבאים כבר יותר ארוכים ומרטטים והקרקע מתחתם הולכת ומעמיקה דיסטנס וגם המעקות לא ממש על הגובה. כאשר אתה רואה מולך צמרת עץ ענק ברור לך שהוא מתחיל הרחק מלמטה, אבל אתה מתרכז במה שלפניך ומשתדל להתעלם מתחתוניו. את הגשר הרי התקינו גבוה בשביל שתראה מה שלמעלה, ואולם את גילה מנחה כנראה הגיון אחר, כי פתאום היא אומרת "תראה כמה יפה שם למטה". בסך הכל יש מספר מוגבל של כיוונים שאדם יכול לשים לב אליהם, ביחוד אם הוא שוקד כל העת לצמצם למינימום את השפעתו על מהלכיו האינטראקטיביים של גשר. המתקן הזה בטוח כי נברא להיות מטוטלת וחורק ברבים את מכאובי דלקת המפרקים שגורמת לו החלודה המכרסמת בהם מלוא הפה.
השבח לאל ששטח השמורה מוגבל והגשרים אוזלים ואנחנו עכשיו על נתיב ירידה. עוברים ליד גדר ברזל, שתלוי עליה שלט אל תאכיל את הקופים ואם יש שלט סימן שיש גם קופים.

עץ גבוה מתנשא מולנו, מגולח למשעי, חריג על רקע שכניו המתולתלים. איבריו מגודלים זקורים כלפי מעלה וכל שלושה או ארבעה מטרים מסתעף מהם ענף מאוזן ויוצר זוית ישרה. עלים כמעט אין עליו, ובהצטלבויות הענפים, גבוה למעלה מובחנים גושים כהים קטנים בולטים במקצת משני צדי הענפים המאוזנים. מימיננו מופיע אדם מקומי נושא צרור בננות וניגש לגדר. לא נשמעה הכרזה וגם לא צלצול פעמונים, אך לפתע העץ פורח קופים. כל גוש כהה שישב לו בכורסתו הפרטית בצומת ענפים מתגלם לקוף בשר וזנב שהולך בעקבות גורלו. לנוכח עינינו נפתחת נדידת עמים. ענפי העץ רוחשים חיים כמו אוטוסטראדה עמוסה והנועז ביותר כבר בוחן את השטח ממרחק של כשני מטר מהגדר. המקומי תולש בננה ודוחף מבעד למשבצת הגדר וזוג ידים ארוכות ארוכות, שרק הזנב ארוך מהן חוטף את השלל ומתישב על ענף נמוך לטפל בו. הזנב נכרך בעווית סביב הענף בעוד הידיים מקלפות במומחיות ומחדירות את השלל פנימה. אמיץ שני רואה כי טוב ומתקרב אף הוא לגדר ומרוב להיטות אפילו שולח ידיים בעד המשבצות. אין אפליות וגם למענו מונפקת בננה, שנלפתת בשתי כפות ידיים אמיצות. הידיים מחזיקות היטב ומתאמצות להעביר את הסחורה לצד הנכון של הגדר אבל הן, מה לעשות שרויות כל אחת במשבצת משלה והברזל ביניהן לא מאפשר חופש תנועה לבננה. אף יד לא מוכנה לותר לרעותה ובעליהן מתחיל להפגין סימני לחץ. הוא מנסה בכוח ועוד יותר כוח, זז לפה ולשם, אבל הפרי הבלתי מקולף לחוץ ברוחבו אל הגדר ומתעקש גם הוא. בטבע אין זמן למשחקים, מי שמתמהמה מאבד את הפרס או מאבד את הראש. פתרון, דוחפים את הלוע במשבצת התווך עמוק עד כמה שניתן ופוצעים את הבננה שתבין את מקומה. הבננה נכנעת ומתחלקת לשתיים בנקודת השסע ושתי הידיים אוספות את שללן בלהיטות. הזוכה המאושר מעיף מבט נזעם בגדר ונס עם שללו אל אוטוסטראדת הענפים, שם הוא מתישב על כורסא ומכלה כל מה שניתן כהרף עין. אף דייר נוסף לא מעיז להתקרב. כולם קפואים על עמדם במקום שבו נתקעו על גבי האוטוסטראדות, מסתכלים בעיניים כלות בצרור הממתין להם מצד זה של הגדר ומחכים להתפתחויות. אחרי זמן מה, משלא חל שינוי מתחיל גל חוזרים בתשובה לשנות כיוון ונע מעלה לגבהי הענפים בקלילות אדישה עד שכל אחד חוזר להשתקע בכורסתו והעץ נרגע.
שלט הסבר מפרט כי אלה קופי עכביש, שאגודליהם אינם ניגודיים אלא במישור אחד עם יתר האצבעות. הקוף יורד ארצה רק לעתים נדירות וזנבו מהווה איבר חמישי.
יוצאים משמורת הקופים וחוצים את הדרך לחורשה קטנה ובתוכה חוות פרפרים. ממטרות מפזרות לחות בכל שטח הגן ואנו מחכים להפסקת ההשקיה. כאשר נכנסים דרך דלתות כפולות כנהוג במוסדות כאלה כדי למנוע נטישת דיירים מגלים מערכת עלובה למדי של הדגמות ובפנים חוסר תנועה כמעט מוחלט. רודפים אחר פרפר בודד שמחפש חברים ולא מוצא ולבסוף פורשים מהמרוץ ויושבים לנוח בחוץ.
מחוץ לחורשה שלט מצביע בכיוון הפוך מהעיר ומכריז על שמורת החוף. דרך אבנים עזובה מתפתלת בין גדר פרויקט המבנים הגבוהים ושטח יער לא מיושב מתארכת יתר על המידה. גילה שגורם הפחד מרכיב אחוז גבוה ממניעי ההחלטות אצלה ואני שגורם התשישות מרכיב אחוז דומה בהחלטותי שלי מתיאשים סימולטנית, מפנים גב והופכים כיוון. טיילת מערבית שהשתרכה בעקבותינו נבעתת מהאפשרות שתיוותר לבדה על הדרך השוממת, מתייעצת בנו ומחליטה אף היא לוותר.
כאשר מגיעים לקטע הדרך האבני, עיקר המאמץ מושקע בשמירה על כף הרגל שלא תתעקם בין אבני המשטח הלא מהודק. טנדר עובר של בעלי מקצוע מאתר הבנינים הגבוהים נוטל אותנו בתשלום העירה.