'חייל שלי,מלאך שלי' פרק 18

חלף שבוע מאז השיחה שלי עם רפאל,מאז אני מנסה לשמור מרחק כמה שיותר וכך גם הוא.זה כואב לי כל כך.
התקדמתי במהירות לרחבת הבסיס והבטתי לרגע בשעוני,מבינה שאני מאחרת למסדר.נעמדתי במקומי ליד מיקה בשקט ונאנחתי בהקלה שראיתי שרפאל עוד לא הגיע.
"בוקר טוב,אני מצטער על האיחור" הוא נעמד מולנו,מתנשף מעט.
"כמו שכולכן יודעות,מחר אנחנו יוצאים ליומיים בשטחים" אמר,מביט בכולן חוץ ממני,כרגיל.
"אני מצפה לתוצאות מרשימות מול מפקד היחידה,מי שעוברת בהצטיינות יכולה להיות רגועה למהלך כל השירות שלה" הוסיף,מחייך לרגע.
"אנחנו ממשיכים עם אותה תוכנית אימונים,כולכן להסתדר בשלשות הקבועות" אמר בקול עבה ונעמד בקו ההזנקה.
נעמדתי בקו ההזנקה בשקט,לא הבטתי בו אפילו לרגע.לא הצלחתי.
"קדימה,צאו" צעק ובזאת פתחתי בריצה מהירה,מעיפה לרגע מבט בבנות שהחלו להתקרב אליי יותר ויותר.הגברתי את הקצב כמה שיכולתי.
"תוצאה מעולה שטרית,את יכולה לחזור למקומך" רפאל אמר מבלי להביט בי,מסמן לי לחזור
"תודה המפקד" אמרתי וחזרתי למקומי באיטיות,מתנשמת בכבדות.
***************
ישבתי לצד מיקה בכיתה הקטנה שבבניין היחידה בה מתקיימים ההסברים למחר,מביטה ברפאל ולירון.
"..אני לא רוצה לשמוע אף תלונה ממפקד היחידה מחר,מי שיחליט להתנהג איך שהוא רוצה יתחרט על זה" רפאל אמר בטון סמכותי,גורר את חיוכי לרגע קט.אני כל כך אוהבת שהוא מדבר ככה.
"השקענו בכל אחד ואחת מכם המון ואנחנו רוצים שתראו לנו מחר את כל מה שלמדתם,תפתיעו אותנו" אמר.
"אנחנו מבינים את החששות והפחדים לקראת מחר,גם אנחנו עברנו את זה" אמר והסתכל על לירון שחייכה והנהנה בהסכמה.כיווצתי את גבותיי ובחנתי את שניהם.
"יש למישהו שאלה?" לירון שאלה והביטה בכולנו במשך כמה רגעים אבל בכיתה שררה דממה.
"אתם משוחררים" אמרה בחיוך וכולם מיהרו לצאת מהכיתה.
קמתי ממקומי,מרגישה בסחרחורת שתקפה אותי לפתע ותפסתי בשולחן במהירות.
"אוצר את בסדר?" מיקה שאלה ותפסה בכתפיי,מנסה לעזור לי להתייצב ללא הצלחה.
"אני לא יודעת מה יש לי" מלמלתי בלחץ והחזקתי בראשי שכאב בטירוף,רפאל התקרב אלינו במהירות.
"שטרית הכל בסדר?" רפאל שאל,הנהנתי באיטיות ומיהרתי להוריד את היד מראשי
"הכל בסדר המפקד" חייכתי חיוך מאולץ,הוא הביט בי בחשד ותפס בזרועי
"תעזבו אותי,אמרתי שאני בסדר" התעצבנתי והשתחררתי מאחיזתם,רגליי החלו לכאוב והרגשתי שאני עומדת להתמוטט.
"שטרית תפסיקי להתווכח" רפאל אמר וחזר לתפוס בי,הבטתי בו בטשטוש
"תשחרר אותי כבר" לחשתי בקושי,לא היו לי כוחות לעמוד יותר ובזאת נפלתי על הריצפה בעילפון.
****************
נ.מ של רפאל
הבטתי בשטרית ששכבה מעולפת,ממהר לתפוס בראשה.
"אשכנזי תקראי לחובש במהירות!" אמרתי בלחץ והיא מיהרה לעשות כדבריי,
הרמתי את רגליה באוויר,מביט בפניה שפתאום נראו כבויות והכאיבו לי כל כך,הלב שלי פעם בשיגעון כאילו מאיים לצאת מחזי.
עצמתי את עיניי בחוזקה,מרגיש את הדמעות שיוצאות מעיניי וממהר למחות אותן.
"בבקשה,תתעוררי" מלמלתי בחוסר אונים ושחררתי בעדינות את רגליה,חוזר לתפוס בראשה.
"אל תעשי לי את זה שוב,בבקשה ממך" לחשתי לאוזנה בכאב.
"מה קורה כאן?" הרופא הצבאי נכנס לכיתה במהירות,מתקרב לעברנו
"החיילת שלי התעלפה" אמרתי,מתרחק ממנה קצת.
"פעם ראשונה שזה קורה?" שאל והוציא מתוך תיקו בקבוק יוד,שופך קצת על צמר גפן
"לא" מלמלתי,הוא קירב את הצמר גפן לאפה,היא פתחה את עיניה באיטיות לאחר מספר רגעים.
"יש לה חוסר בנוזלים,היא לא שותה מספיק" הסביר,הנהנתי בהבנה.
"מתפוצץ לי הראש" היא מלמלה והתרוממה מעט,ממצמצת כמה פעמים.
"תתחילי לשתות כמו שצריך,את חייבת לשמור על הגוף שלך" אמרתי לה בעצבים והיא בלעה את רוקה בקושי.
"תודה רבה לך על העזרה,אני יטפל בזה מכאן" הודתי לרופא ולחצתי את ידו בחיוך סגור.
תפסתי בזרועה והעמדתי אותה,היא השתחררה מידיי בכעס
"אני לא רוצה עזרה ממך,תחזור לעבודה שלך" מלמלה והתקדמה לכיוון היציאה בצעדים כושלים,
"זה לא עניין של רוצה,מצטער לאכזב אותך" חייכתי חיוך ציני,היא נשכה את שפתה התחתונה בזעם,גורמת לי לבהות בה לרגע.
"אני לא צריכה שתשחק את הדואג,שנינו יודעים שלא אכפת לך בשיט" גיחכה בזלזול,הבטתי בה בכאב.
"אל תגידי את זה בחיים" הרמתי את קולי והתקרבתי אליה,
"כמעט מתתי מדאגה,חשבתי שאני מתמוטט כאן" אמרתי בכנות,היא גילגלה את עיניה כלא מאמינה
"לפחות אל תשקר לי" מלמלה והסתובבה,מתכוונת ללכת.תפסתי בידה בחוזקה ונעמדתי מולה,חוסם את דרכה.
בזאת תפסתי בפניה והצמדתי את שפתיי לשלה בכוח רב,מונע ממנה לזוז.