חרב בלב …

מרחוק היא מגיעה,ממש כמו בסרטים,בקשת ישרה
עד שהיא מגיעה אלי , ננעצת בליבי,חותכת אותו לרסיסים.

וכמו תמיד…אני אומרת לעצמי
טליה,תנשמי עמוק , תמחי את העיניים
" כי מי שעושה דברים כאלה , לא שווה את הדמעות "
אני נושמת נשימה עמוקה,נאבקת בכעס,בכאב המתפשט
מנסה לחייך איזה חיוך קלוש,מנסה לחשוב על בדיחות מצחיקות,
נזכרת לשנייה במשהו מצחיק,אבל אז נזכרת מי סיפר לי את זה
ההוא שנעץ את החרב בליבי.

בהתחלה זה הלם,שוק.לוקח לראש שלי כמה דקות לעכל ,
שזה באמת קרה,שהוא באמת אמר,שהוא באמת עשה
אחרי זה בא העלבון,כשחוד הסכין נכנסת עמוק לתוך ליבי,
ואחרי זה-בא הכעס.
אתה רוצה לשרוף את העולם,לשבור את כל הקירות,לצרוח עד שיגמר לך הקול,
ואתה אוזר את כל האומץ שלך,קם לעשות את המעשה ,
אבל זה לא קורה.
כי השלב הבא כבר מגיע …
וזהו שלב הכאב.

אני שולפת עכשיו את החרב שתקועה בתוך ליבי,
כאב חד,כואב,שורף,שמזכיר
אומנם התגברתי..אני כבר לא כועסת,פחות עצובה
אבל אני ממשיכה לדמם
הסכין איננה,החתך נשאר,
תמיד.