מורדת בגלגלים-פרק 38

"תמיד יש לך מחבת בחדר?"
אימא הורידה את כלי הנשק שלה. "ריילי, מה את עושה ערה בשעה כזו?"
"לא ישנה. זה בטוח." אמרתי באדישות מותשת והוצאתי חלב מהמקרר.
"גם לי זה קרה אחרי הדייט הראשון על ניל."
"זה לא היה דייט." התיישבנו בדלפק המטבח, בידי הייתה כוס שוקו.
אימא הניחה את המחבת על המשטח הקר ועטתה פנים רציניות. "ריילי, זו לא בעיה שיהיה לך חבר. אבל צריך לקבוע גבולות."
"לא את השיחה אימא!" עצרתי אותה. "לא יקרה כלום. ואם יקרה, אני מבטיחה שאספר לך." אימא עשתה לי את השיחה פעם בשנה שעברה. היא אמרה שחבר זה לא דבר רע, אבל שצריך לדעת מתי לעצור, ואני צריכה לראות מה קרה לה עם ניל. כלומר, עם אבא שלי.
"ריילי, זה לא צחוק." היא רכנה קדימה.
"אני יודעת, אבל וויל הוא לא כמו אבא שלי."
אימא לא ענתה. היא השעינה את ראשה על ידיה ולרגע עצמה את עיניה ואז פקחה אותן בבהלה. "נרדמתי?" היא שאלה בחשש.
הנדתי בראשי לשלילה. "אני אחזור למיטה." היא אמרה. "אם את צריכה אותי, את תהססי." והלכה לחדר שלה.
"המחבת.. לא משנה."
במאמץ לא קטן חזרתי לחדר שלי ולקחתי משם את השמיכה שלי. התיישבתי איתה ועם הכוס שהכנתי לעצמי בספה מול הטלויזיה. כל היום לא חשבתי לעומק על כך שאני הולכת עם קביים ולא בכיסא הגלגלים. אבל עכשיו, כשבסך הכל רציתי לקחת את השלט, הייתי צריכה להיעזר בקביים. עם כיסא הגלגלים הייתי פשוט מתגלגלת מעט קדימה. אבל בסוף הצלחתי להגיע לשלט.
עד שש בבוקר, לפי שעון הקיר, הייתי ערה ורק אז נרדמתי על הספה.
בשתיים וחצי בצהריים אימא העירה אותי. "מותק, אני צריכה לצאת, ג'ון יהיה זמין כל הזמן אם תצטרכי את אחד מאיתנו." אני לא זוכרת מה עניתי לה, אם עניתי בכלל, אך טריקת הדלת הייתה השעון המעורר שלי.
התיישבתי מעורפלת בספה, עטופה בשמיכה. זה היה יום שבת, לא הייתי צריכה ללכת ללימודים או לכל מקום אחר. חזרתי עם השמיכה והקביים לחדר. בטלפון חיכתה לי הודעה מוויל. היא התקבלה בשעה 5:34 בבוקר.
'לא מצליח לישון. חושב על אתמול.'
'כמוני כמוך. נרדמתי רק בשש.' כתבתי לו בחזרה.
אחרי כמה דקות הוא ענה 'יכול להיות שנרדמתי לפנייך.'
אני: 'על מה חשבת?'
וויל: 'על הזמן בדשא, והשיחה על אבא שלי.'
אני: 'היא הפריעה לך?'
וויל: 'באותו רגע כן, אבל אחר כך הבנתי שאת צודקת. אני צריך לסלוח לאבא שלי ולהיות יותר עם המשפחה שלי. אימא שלי מתה לפני תשע שנים. אני לא אשכח אותה, אבל אני צריכה להתקדם.'