בית ספר לחיים – פרק 4 – "דם." מוקדש ל – ברציתי להוסיף…

"אתגר," אמר לוק לליאו כשהוא הוא שוכב על הספה האדומה וידיו משמשים לראשו משענת, "היא משימה כלשהי שהפנימייה נותנת לכל הבתים השונים. המשימה מורכבת מכמה חלקים, שמותאמים לתכונות הבולטות של הבתים השונים. אבל המשימה הראשונה, היא בדרך כלל משימה כללית שלא נוגעת באופן ספציפי לבתים."
"יש מנצחים?" שאל ליאו בסקרנות גלויה.
"ברור." אמר לוק בחיוך והחל לתופף עם רגליו על הספה, "בינתיים, לבית הספורט יש את הניקוד הכי גבוה."
"ניקוד?" ליאו כיווץ את פניו בבלבול והתקרב מעט ללוק, "חשבתי שדיברנו על ניצחון."
"אחרי שהאתגר נגמר, מדרגים את הבתים לפי ההצלחה שלהם. הבית עם הכי הרבה נקודות הוא הבית המנצח והוא מקבל את הפרסים הכי שווים. כל ניצחון מזכה אותך בשש עשרה נקודות. בסוף השנה סופרים את כל הנקודות שכל בית קיבל ואז הבית המנצח מקבל פרס שווה באמת."
"אני חושב שהבנתי." אמר ליאו והתיישב ליד לוק על הספה האדומה, "מי ניצח בשנה שעברה?"
"אנחנו." ענה לוק בגאווה ועבר למצב ישיבה. כשמדברים על ניצחון בבית ההנהגה, זה כמו לדבר על ניתוחים מורכבים בבית הרפואה, כולם ממהרים לגלות עניין. "וגם בשנה שלפניה."
"מגניב!" אמר ליאו בהתלהבות, "מתי מתחילים?"
"עוד עשר דקות," אמר לוק בציפייה והשבבים הירקרקים בעיניו הכחולות נצצו, "ועוד משהו אחד, אפשר גם לכרות בריתות עם בתים אחרים."
"יש העדפות?"
"אנחנו כמעט תמיד בברית עם בית המשחק ובית הטכנולוגיה, אבל כבר יצא שבחרנו בתים אחרים."
"בלי לזלזל," אמר ליאו והעביר יד בשיערו השחור עם הפסים האדומים, "למה דווקא בית המשחק?"
"חכה ותראה." אמר לוק בחיוך רחב שחשף שיניים צחורות.

בלה בחנה את האזור בו עמדה. זה היה יער ירוק ושופע חיים, שבלה לא ראתה את סופו.
היא ניסתה לחשוב מה יהיה האתגר אך, קולה של אלן קטע אותה.
"בתים ותלמידים יקרים, ברוך הבא לאתגר הראשון שלכם השנה!"
מחיאות כפיים סוערות נשמעו ואלן ניסתה להתגבר עליהם בקולה.
"האתגר הראשון השנה הוא די פשוט." היא אמרה וכולם השתתקו והאזינו, "אתם משחקים תפוס את הדגל. תתחלקו לשתי קבוצות של ארבעה בתים ונתחיל."
המולה גדולה התחילה כשהבתים חשבו על בעלי הברית שלהם, אבל ההחלטה נעשתה די מהר.
"אז," אמרה אלן בעניין כשראתה את הסתדרות הבתים, "בתי ההנהגה, המשחק, הטכנולוגיה והספורט – אתם קבוצה אחת."
היא בלעה רוק והמשיכה, "בתי המוזיקה והמחול, החכמה, הרפואה והאומנות – קבוצה שנייה."
"חוקים?" נשמע קול הססני וחלש ממקום כלשהו בקהל.
"כל קבוצה צריכה להחביא את הדגל שלה ולשים סביבו מקסימום ארבעה שומרים. המטרה היא לקחת את דגל היריב, ולחצות איתו את הקו המפריד בין שני החצאים." היא הצביעה על הקו הארוך שחצה את היער לשניים. "מי שייתפס בחצי של היריב, מחוץ למשחק. אסור להטיל מום, אבל חוץ מזה מותר הכל. בהצלחה!"
היא סיימה את דבריה ואז היא הלכה הצידה כדי לדבר עם אחד המורים האחרים.
ההחלטה נעשתה מהר מדי ובלה לא הצליחה לשמוע הכל. אבל היא כן הצליחה להבין שבית האומנות אחראי על ההגנה, בית המוזיקה והמחול על ההתקפה, ובתי הרפואה והחכמה, הבית שלה, משמשים גם כהגנה וגם כהתקפה.
"הבית שלי, אחריי." היא שמעה קול קורא לידה, לפי קבוצת הנערים והנערות שהלכה לאחר מכן, היא הסיקה שזהו בית המוזיקה והמחול.
היא ראתה נערה בעלת שיער חלק בצבע חום בהיר, עם גוונים טבעיים של בלונד, גוף רזה ואתלטי, עור די בהיר, ועיניים שגם מהמרחק בין שתיהן, בלה יכלה לראות את הניצוץ הירוק שקרן מהם, והפנט אותה.
סביבה הלכו חבורה של נערות אחרות, כמו עדר.
היא שמה לב לאליסון, הולכת שפופה כשגבה קמור מעט, ואז היא הבחינה ברגל של הנערה בעלת העיניים הירוקות המהפנטות, מושטת בכוונה ברורה להכשיל.
דבר אחד היה ברור, אליסון לא ראתה. לפני שבלה הספיקה לצעוק צעקת אזהרה כלשהי, אליסון נתקעה ברגל ונפלה כשהיא צועקת בהפתעה, היישר אל תוך שלולית בוץ, עלים ושברי ענפים. כמה גיחוכים נשמעו, והרבה צחקו בכל רם.
אליסון ניסתה לקום, בעזרת ידיה, אך הנערה בעלת העיניים הירוקות לא סיימה.
היא שמה את רגלה על גבה של אליסון, מקרבת אותה לבוץ ומונעת ממנה לקום.
הגיחוכים גברו, ואליהם נוספו כמה קריאות משפילות ומגעילות.
יותר ויותר נערים התאספו, ויצרו מעין טבעת סביב המאורע.
אם בלה חשבה שזה השיא, היא טעתה. הנערה תפסה בשיערה של אליסון ומשכה אותו, ובכך בעצם הרימה את ראשה של אליסון מהבוץ.
היא הניחה את הרגל השנייה שלה, שעליה היה מגף ארוך וחום מתחת לראשה ואמרה בחיוך זדוני, "תנשקי לי את הרגל, רפש."
אליסון ירקה על המגף, כשמבט של שנאה יוקדת על פניה.
הנערה האכזרית, העלתה על פניה ארשת כועסת ועזבה את שערותיה של אליסון, מה שגרם לראשה להיחבט שוב בבוץ.
"בפעם הבאה – " היא התחילה להגיד אך נקטעה כשקיי צצה, כאילו משום מקום ונתנה לה אגרוף, היישר באף.
דם זלג מאפה, אך החיוך הזדוני על פניה נשמר. היא צקצקה מעט בלשונה, כאילו שהיא מוכיחה אותה על טעות ואמרה, "לא יפה. בנים לא מרביצים לבנות."
היה ניתן לראות, שקיי משתמשת בכל כח הרצון שלה כדי למנוע מעצמה להתנפל עליה.
ליאו ניצל את ההפוגה, ניגש אל אליסון ועזר לה לקום.
היא חייכה אליו בהכרת תודה אמיתית.
היא באה להגיד משהו, אך פניה התעוותו. גם אם ליאו קלט מה הולך לקרות, לא היה לו זמן להגיב. בשניות ספורות, שכאילו עברו בהילוך איטי, היא הקיאה על הבגדים שלו, איבדה שיווי משקל והתעלפה.
בלה הסתכלה על ליאו, על הבגדים שלו, בהבעת גועל והפתעה מסוימת.
אבל אז היא הסתכלה על הקיא וקלטה, זה לא היה קיא. זה היה –
"דם!" היא שמעה צעקה ולאחר מכן אחת הנערות, שבלה זיהתה כג'ו, מנהיגת בית הרפואה רצה לאליסון ורכנה לעזור לה. שיערה השחור רקד סביבה כשהיא רצה וגם אם היא הרגישה משהו באותם רגעים, עיניה הכחולות הקרות לא הסגירו דבר.
"זה דם." בלה וליאו מלמלו בהבנה.
"כולכם," אלן צצה כאילו משום מקום בפנים חמורות סבר והצביעה על טבעת הנערים שעמדו קרוב ביותר לאליסון, "למשרד המנהל. עכשיו!"
לקח לבלה כמה שניות להבין, שהיא התכוונה גם אליה.