מבוך האשליות- פרק 45: משחק הלבבות

המקרה הזה התרחש לפני שבע שנים.
מכשפת הדרום עדיין לא הכירה את גורלה, אז קראו לה אריקה, והיא הייתה אישה רגילה ונעימה. קשה לדמיין את זה, הא? טוב, הזמן והחיים הם אלה שהופכים אותך למי שאתה, ואחרי שהיא איבדה את היקר לה מכל, אי אפשר יהיה לצפות שתוכל להמשיך כהרגלה.
היא הלכה בתוך המבוך הפנימי, השומר על ארמון המלכה השחורה, שאז עדיין שלטה, אבל הייתה מהוססת במעשיה. היא עקבה אחרי האחד שבטחה בו יותר מכל.
שיערו היה שחור קצר ותפוח. הוא לבש חליפה שחורה ודי מפוארת, וצעיף אדום שהסתיר חצי מצווארו שקצותיו נטמנו בתוכה. הבחור היה רק מעט יותר צעיר ממנה, אבל זה מה שקורה במבוך, המראות משקרים, ואף אחד לא היה יכול לדעת שהוא בעצם הבן שלה.
הוא היה הראשון ללכת ולבחור את הדרך שלהם.
"אתה בטוח שזו הדרך, ג'ף?" היא שאלה אותו לאחר איפוק ארוך.
"בטח, אמא." הוא השיב לה בביטחון. "בקרוב נגיע לארמון ונציל את ניק." קולות ברקים ורעמים החלו לצבוע את האווירה שכנראה לא הייתה קודרת מספיק. ג'ף נעצר.
"מה קרה?" אריקה נעצרה אחריו ומבט מודאגת על פניה. הוא לא ענה לה, אך התשובה כבר הגיעה.
המלכה השחורה כבר הספיקה לפנות אליהם. רק במקרים רציניים באמת היא תצא מהארמון, לכן כנראה שההגעה שלהם הייתה רצינית באמת.
ג'ף הרים את ידו כדי למנוע מאריקה להמשיך להתקרב, והמלכה השחורה העלתה חיוך מזלזל.
"מה שניכם עושים פה?" היא שאלה. "מה יש לכם לחפש פה?" היא הסתקרנה.
"אנחנו-" אריקה החלה לומר.
"אל תדברי איתה." ג'ף הזהיר אותה, והתקדם מעט לכיוון המלכה. "אנחנו כאן כדי לחלץ חבר שנכלא אצלך."
"חבר?" היא בחנה את שניהם במבט מפקפק. "טוב, אף 'חבר' לא כלוא אצלי. אני מציעה שתלכו לפני שאני אתעצבן שפלשתם למקום שלי."
"אנחנו לא יכולים." הוא השיב בביטחון מידי וגרם למלכה לכווץ את עיניה ואת שפתיה באיפוק נוקשה.
"ג'ף." אריקה, בטונה, ניסתה לומר לו שאולי לא כדאי לו להתחצף.
"תקשיב לאמא שלך." המלכה השחורה הציעה. "היא חכמה."
"את צודקת." הוא הניע אל אימו את מבטו ומיד חזר להסתכל על המלכה. "אבל אני לא יכול להשאיר אותו אצלך, אם בדרך הקלה ואם בדרך הקשה."
"אז באיזו דרך אתה בוחר?" המלכה שאלה אותו.
"ניקולאי יכול להסתדר בעצמו." אריקה ניסתה להניע אותו מלעורר בעיות עליהן יתחרט בסופו של דבר, אך הוא סירב להקשיב לה. היא ידעה שהוא לא יחשוב על כך כלל. היא הכירה אותו מספיק זמן כדי לדעת שאם יש לו מטרה- הוא יעשה הכל כדי להשיג אותה.
"אמא, בבקשה. הוא בארמון." השיב לה. "אף אחד מלבד המלכה לא יכול להסתדר שם."
"אז הדרך הקשה?" המלכה שאלה אותו.
ג'ף התקדם לעברה, והיא נתנה לו לעבור. אריקה הופתעה מכך, אבל לא לזמן רב, כי תיכף המלכה השחורה עשתה את מה שצופה ממנה.
"אף אחד לא יכנס לארמון ללא הזמנה ממני." היא פנתה אליו. "ואתם לא מוזמנים." היא הרימה את ידה והפנתה אותה לכיוונו. הוא נעצר בלית ברירה, וקפא במקומו. עיניו נפערו בהפתעה ומיד התכווצו בכאב כשכף ידה התאגרפה. הוא קרא בחוזקה וצעק לשמיים. הצעקות שלו הביאו את תחילתה של הסופה החזקה. העצים רעדו עם הרוח השורקת. הציפורים השחורות התעופפו למצוא מקום מסתור מחדש. העלים היבשים על הקרקע התעופפו עם הרוח ונרטבו מגשם הזלעפות שהחל לרדת פתאום.
הטיפות המהירות והרוח הקשוחה פסקו מיד ברגע שהוא התמוטט על הרצפה.
המלכה חייכה ברצון ואריקה מיהרה לרוץ אל בנה מחוסר ההכרה. כשהיא הגיעה אליו והרימה את ראשה ראתה שהמלכה כבר הלכה. היא בדקה את ג'ף בקפידה ומבט אחד בעיניו העצומות כבר הצליח לומר לה את הבשורה.
היא לקחה את גופו לחיקה ונעלמה משם יחד איתו.
כשהרימה את ראשה שוב מצאה את עצמה ביער המבוך החיצוני, בחלקה שהייתה מוכרת לה. היא החזירה את ראשה למטה והסתכלה על פניו של בנה. היא העבירה את ידה בשיערו, ולפתע הרגישה תחושה קרה ומקפיאה בעצמותיה.
היא הרימה את מבטה שוב, ושמה לב לאישה הבהירה שעמדה מעליה. שיערה היה בלונדיני ובהיר מאוד. עורה חיוור ועיניה תכולות כמזכירות שמי חורף של בוקר. היא לבשה שמלה לבנה, מהודרת ודקה, וכמה פתיתי שלג קטנים הקיפו אותה בהילה של קור.
"מי את?" אריקה שאל מיד, ללא פחד.
"זה הבן שלך?" היא שאלה בעצמה.
"כ-כן." אריקה השיבה.
"מי עשה לו את זה?" האישה המשיכה לשאול.
"המלכה השחורה." השיבה שוב.
"גם לי יש בן." היא אמרה. "בגלל המלכה השחורה גם הוא לא יזכה לחיים שמגיעים לו."
"אני- מצטערת על זה." אריקה שוב השפילה את מבטה.
"אבל את יודעת," האישה המשיכה לומר. "אם תסכימי לעזור לי, נוכל שתינו לקבל אותם חזרה." היא הושיטה אליה את ידה ואריקה לא היססה לרגע. האישה נראתה לה אמינה מאוד, אחת שלא תשקר סתם ככה, ואחת שמקיימת הבטחות.
אם באמת יש לה תוכנית שתוכל להחזיר אליה את בנה היא לא תתנגד. לא בשום הון שבעולם.

המלכה השחורה חזרה לארמונה לאחר מכן, ומצאה את העכבר מסתכל על מי הבאר שהציגו את המתרחש במבוך. כרגע, הם הציגו את אריקה מסתלקת משם עם גופתו של ג'ף.
"מרגיש אשמה?" היא שאלה אותו כשהתקרבה. "אתה צריך לחוש."
"את הרגת אותו." הוא האשים אותה.
"ואתה אשם בזה." היא הוסיפה. "ניק." חיוך מרוצה ניכר על פניה בעוד היא המשיכה בדרכה לכס המלכות. העכבר הסתכל עליה כשהתרחקה ממנו, ואז הוריד את המסכה מפניו. שיערו השחור והמסורק התפרע ועיניו השחורות המשיכו להביט על חלקת יער המבוך הפנימי שנותרה ריקה.
הוא חשב, והמלכה צדקה.
הם באו בשבילו, זו באמת הייתה אשמתו.

(ולסיום, רק כי חובה להוסיף גיפ של ג'פרסון:)