מיומנו של מפגר שכלית
היום בבוקר קמתי,היום בבוקר קמתי וראיתי את אמא עם פנים כאלו,כאלו עם שחור מתחת לעיניים,
אז התחלתי לצרוח על מברשת השיניים,ולא רציתי ללבוש את הג׳קט.
כי למה אמא עצובה?
היום בבוקר צעדתי לבית הספר,דיברתי עם התיק שלי,שאותו אני כל כך אוהב.
כמה ילדים הסתכלו עלי וצחקו,חייכתי,כמה כיף לראות ילדים צוחקים.
הגעתי לבית הספר ופגשתי את נלי,אוי כמה שאני אוהב את נלי הסייעת!היא תמיד יודעת שאני אוהב לשמוע את השיר הזה,אז היא שמה לי אותו כשנפגשים,והיא תמיד כל כך כל כך שמחה שאני בא,אני אוהב אנשים שמחים!
ואז אחרי כמה שעות,נלי ניסתה להסביר לי למה 1+1 שווה שתיים,ואני לא הבנתי את זה בכלל בכלל,אז חשבתי על קשת בענן,וכמה טעים זה פרוסה עם שוקולד!אבל נלי כבר לא היתה שמחה כמו מקודם,אז צרחתי וכעסתי ובעטתי,מה עשיתי?בסך הכל לא הבנתי?
ואז בשער בית הספר,אמא חיכתה עם פנים רציניות כאלו,ועיגולים שחורים מתחת לעיניים,
והפעם היא שאלה ״היום התנהגת לא יפה בכיתה?״
עם מבט כזה שחור בעיניים,
ואני הורדתי את הראש,רוצה להסביר לה,שבסך הכל לא הבנתי למה 1+1 זה שתיים,אז חשבתי על קשת בענן ועל פרוסה עם שוקולד,ואז נלי כבר לא היתה שמחה…כמו בבוקר,כמו שאני אוהב.
אבל כל מה שיצא לי זה ״אני,לא…נלי,אמא אפשר בבית פרוסה עם שוקולד?״.
תגובות (4)
מדהים !
איך הצלחת להבין ראש של ילד שהוא ההפך הגמור ממך.
אם זה באמת מה שהם חושבים, אף פעם לא נדע, אבל מאוד אהבתי את הכתיבה שלך.
מחמם את הלב,תודה רבה.
ואולי זה הקסם בהם,שלעולם לא נדע באמת מה הם חושבים…
וואו! מדהים!
בדיוק שמעתי שיחה על זוג שאימץ זוג בנות עם תסמונת דאון והקטע הזה היה ממש במקום!
יוקי
תודה רבה!
נחמד לשמוע שיש אנשים טובים:)