באת ושינית את כל החוקים – פרק 24

אידור:
היא פקחה את עיניה הכחולות, הביטה מסביבה, הייתה מבולבלת ואבודה.
הבטתי בה וכל השנאה שבה, התעצמה.
"התעוררת", אמרתי את הברור מאליו. היא הביטה בי מפוחדת וכל גופה רעד.
התקרבתי לכיסא שעליו היא ישבה קשורה בחבלים עבים. התיישבתי ישיבת צפרדע מולה, היא החלה להתנשם בכבדות.
לא הצליחה להשחיל מילה.
"את יודעת…", התחלתי להגיד וליטפתי את פנייה עם ידי.
היא נרתעה והזיזה את פניה הצידה, דמעותיה החלו לזלוג.
"תסתכלי עליי." אמרתי בשקט, אך היא החליטה לא להקשיב.
תפסתי עם ידי בפניה וסובבתי לכיווני בחוזקה, היא הוציאה קול מבוהל והרעד בגופה גדל.
"כשאני אומר לך להסתכל עליי, את תסתכלי!" הרמתי את קולי והיא הנהנה עם ראשה וגמעה את רוקה.
"את יודעת…אח שלך עשה טעות כשהוא התעסק איתי." אמרתי לה בשעה שאני מביט בעיניה.
"אני…" היא בלעה את רוקה. "אני באמת לא יודעת..ע על מה אתה מדבר", היא הביטה בי מפוחדת, מבולבלת.
"אין מה להבין, חוץ מדבר אחד. שאת תשלמי על הטעויות של האח המזדיין שלך." היא החלה לבכות, ניגבתי את דמעותיה וחייכתי חיוך קטן. אוהב לראות אותה מפוחדת, חסרת אונים.
"איפה אחי?" היא שאלה בשקט.
"את לא מעודכנת אני מבין…" אמרתי וקמתי מהריצפה, מביט בה מלמעלה.
"מת", אמרתי מחוייך, אבל היא עיוותה את פנייה, דמעות נוספות כיסו את פנייה והרטיבו את לחייה.
"למה?מה הוא עשה?" היא צעקה, החיוך ירד ולסתי ננעלה. כל גופי הרגיש את הזעם עוד שנייה מתפרץ החוצה.
"בחיים שלך…אבל בחיים שלך אל תרימי עליי את הקול. הייתי מובן?" איימתי בטון שקט והיא הנהנה בראשה, הבינה היכן היא נמצאת ובאיזה מעמד.
"את תשלמי על הטעות שלו, חבל…את ילדה יפה." אמרתי, מלטף את פנייה ומביט בה ברצינות.
"בבקשה…אני לא עשיתי כלום" התחננה בבכי שקט.
עקפתי את הכיסא ושחררתי את החבלים.
היא הביטה בי בחיוך קטן, חיוך של תקווה.
"אל תחייכי כל כך מהר" אמרתי ותפסתי אותה ומשכתי אותה וזרקתי אותה על המיטה הזוגית הישנה שהייתה צמודה לקיר הלבן.
הוצאתי את הנשק מהנרתיק וכיוונתי עליה, שלא תחשוב לברוח.
"בבקשה…אל תאנוס אותי…בבקשה." היא בכתה וחיבקה את גופה.
"אל תדאגי, אחרי זה לא תרגישי כלום יותר." אמרתי, הבהלתי אותה כהוגן.
התיישבתי על ידה והתחלתי להוריד את החולצה שלה, לאט לאט. רציתי שתסבול, שתרגיש את הבושה שבחורה מרגישה כשאונסים אותה.
"בבקשה" היא שוב התחננה והצמדתי את האקדח לראשה "תסתמי!" איבדתי את הסבלנות ועליתי מעליה. החזה השופע שלה היה חשוף למולי, היא אחת היפות שפגשתי בחיי.
התחלטתי ללטף את בטנה החלקה והיא עצמה את עיניה. "תפתחי את העיניים" רציתי שתראה איך אני אונס אותה והורס לה את החיים.
היא פקחה אחריי כמה שניות, מתחננת במבטה שאפסיק. הזכירה לי את ברית, הרי גם היא באותו מצב, בדיוק באותו מעמד. הבת של…
פתחתי את הכפתורים של החצאית הקצרה שלבשה והורדתי אותה. היא לבשה תחתון שחור מתחרה וזה העיר את החבר שלי שם למטה. היא כזאת כוסית.
"עשו עבודה טובה ההורים שלך", אמרתי מחוייך ומרוצה.
היא בכתה, לא הצליחה להירגע.
התחלתי ללטף את רגליה החלקות והארוכות, היא רעדה וכל גופה סמר.
"בבקשה…אני לא אשמה, אני לא אשמה בכלום." היא התחננה, הזכירה לי שוב טת ברית כשהיא הייתה מתחננת אליי שאפסיק להזיק לה. סעמק היא מקשה עליי.
היא גורמת לי להתחרט, גורמת לי להפסיק עם הכל.
"סעמק", מלמלתי לעצמי וירדתי ממנה. התיישבתי על המיטה כשפניי קבורות בין שתי ידיי.
"תודה…" היא לחשה וחשבתי לעצמי מה עשיתי?
הרמתי את בגדיה מהריצפה והנחתי על ידה.
"תודה", היא שוב הודתה לי והחלה להתלבש.
"אל תודי לי, אני אצטרך להרוג אותך." הסברתי לה לאחר שסיימה להתלבש.
"מה?" שאלה המומה ונצמדה אל הקיר.
"את ראית את הפנים שלי, לא לוקחים סיכונים כאלה." היא נדה את ראשה לשלילה.
"אני מבטיחה שלא אגיד שום דבר." היא התחננה בבכי, מה עובר עליי?למה אני מרחם עלי?
"תסתמי!" צעקתי וכיוונתי עליה את האקדח.
היא השתתקה ולא הפיסקה לרעוד, הביטה בי במבט התמים שלה, מזכירה לי את ברית.
ברית, ברית, ברית ועוד פעם ברית. תצאי לי מהראש!
נכנעתי לרגשות והורדתי את הנשק, מביט בה, עייף מתמיד.
"אם תגידי מילה אחת, אני לא רק שאהרוג אותך, אני אהרוג גם את חבר שלך, ואת כל המשפחה שלו."איימתי ברצינות. היא הנהנה בראשה במהירות ופתחתי את הדלת, נותן לה לצאת ולברוח.
"ת…תודה", היא אמרה, מביטה בעיניי השחורות בפעם האחרונה וחסה על נפשה לפניי שאתחרט.
***
חזרתי הביתה, ברית נרדמה בסלון. הרמתי אותה והנחתי התקדמתי לעבר החדר.
היא כסאת יפה, תמימה, איך אפשר להפסיק לאהוב מלאך כזאת?
הנחתי אותה על המיטה, מה שגרם לה לפקוח את עיניה.
התיישבתי ישיבת צפרדע והבטתי בעיניה, צמא לחיבוק שלה.
"אידור…" היא מלמלה, הייתה קצת מבולבלת.
"אני מצטער", היא החלה לדמוע, למה היא כזאת רגישה לעזאזל?
"תפסיקי לבכות", קמתי מהריצפה ועליתי מעלייה.
"אני מצטער שהייתמ כזה חמור, האשמתי אותך סתם." היא לא הפסיקה להזיל דמעות, שרפה לי את הנשמה מכאב.
"אל תבכי…אני מתחנן." ניגבתי את הדמעות שלה ועיניה נעצמו ממגעי. כמה שאני אוהב אותה, היא משנה אותי, כל יום יותר ויותר.
"כל כך פחדתי, חשבתי שאיבדתי אותך." היא אמרה בבכי חלוש.
המשכתי ללטף את פנייה העדינות ולהביט בעיניה הירוקות. "לא איבדת אותי, את…את משנה אותי ברית." התוודתי. היא חייכה חיוך קטן, גרמה לי לאושר.
"אני אוהב אותך." לחשתי וחייכתי חיוך קטן ואז חזרתי להביט בה ברצינות.
"אני אוהבת אותך יותר." היא לחשה ונישקה את שפתיי נשיקה ארוכה.

יפות שלי, תודה על כל הדירוגים והתגובותת.
אוהבת אתכן ו עריכה בלי סוףף זה באמת לא מובן מאליו כל זה!
אני יודעת שאני חופרת אבל אני באמת מודה לכן, חשוב לי שתדעו שזה לא מובן מאליו בשבילי.
אז מקווה שלא תתאכזבו מהפרק ואשמח לחוות דעת❤❤❤❤