רק בישראל- פרק 12

ניב:
הימים שעברו בלי קיילי היו משעממים יותר. הסתכלתי מידי פעם לחפש את התלתלים הקופצים שלה בבית הפר, כשהייתה בחברתם של החברים שלה לספסל הלימודים. הניתוק בין שכבת י"א לשכבת י"ב בבית הספר הזה הוא די גדול, אין המון חברים בין שכבות. אני לא יודע למה זה קורה, אבל כנראה שיש לי שכבה קצת מתנשאת. אני יודע שיש את הקשר בין שיר לבין אחיה, שגורם לכך שהשביעיסטים כן יודעים על מה שאנחנו מתכננים כשכבה, אבל אף פעם לא ראיתי איזה קשר ממש הדוק בין שנינו. יש את האלה שיוצאים אחד עם השני, אבל הם לא רבים. קיילי ואני היינו סוג של כזה, היינו ואני מקווה שאנחנו עדיין.
שיר לא הפסיקה לשאול אותי למה אני נראה מדוכא, והסברתי לה שזה קצת יותר מסובך משהיא חושבת. היא שאלה אתי אם זה קשור לקיילי, רק עניתי לה בהנהון וביקשתי שתעזוב אותי בשקט. לא רוצה לדבר על זה כי אני לא רוצה לחשוב על זה, בטוח שהיא תגיע מעצמה כשהיא תבין שזה הזמן הנכון בשבילה. אני בכל מקרה לא מוותר.
כשחזרתי הביתה באחד מימי אמצע השבוע, בדיוק הכנתי נס כששמעתי דפיקה בדלת. עזבתי את הקפה, ובגלל שהייתי היחיד בבית כי ההורים מסיימים לעבוד מאוחר יותר, הלכתי לפתוח את הדלת. בתור ילד אמצעי, למשפחה שבה הילד הראשון כבר עזב את הבית, והאח הצעיר אוהב לא לישון בבית כי כיף לו אצל חברים, אני רגיל לחזור הביתה לבית ריק. כשזה בי"ב זה אפילו כיף יותר, לפעמים אני מסיים בשעה מצחיקה, נוסע הביתה לדפוק שינה טובה, ואז יוצא יותר מאוחר. חיים של י"ב זה חיים של מותרות.
"היי רומי," אמרתי מופתע, "בואי תיכנסי." אמרתי בחיוך. רומי היא החברה הכי טובה של שיר, הן מכירות מגיל אפס בערך, המשפחות מכירות, הן מכירות אפילו טוב מידי. כל דבר שהאחת יודעת גם השנייה יודעת. היא תותחית אמיתית, לוקחת פרויקטים בצורה הטובה ועושה אותם הכי טוב שהיא רק יכולה. היא לא מרבה להגיע לכאן, היא הייתה אצלי בבית רק כמה פעמים כשעבדנו על כמה דברים. היא תותחית במתמטיקה, תמיד היא רצתה לעזור.
"הכל בסדר?" שאלתי אותה כשאני מתקדם בחזרה אל המטבח, "להכין לך משהו לשתות?"
"קפה, נס, רגיל." היא צחקה ובאה איתי, שמה את הדברים שלה בכניסה ובאה אחריי. לא ידעתי למה היא באה אבל אני תמיד מכניס אורחים שרוצים לבקר. סתם הנחתי שהיא הייתה בסביבה ורצתה לקפוץ. הוספתי עוד מים לקומקום ובדרך שאלתי אותה למה היא הגיעה. היא אמרה שהיא הייתה בסביבה עם האוטו וחשבה שזו הזדמנות לראות אותי גם אחרי הלימודים. חייכתי והסתובבתי אליה עם החיוך הקטן ואמרתי לה שהיא מקסימה, שהיא תבדר לי אחר צהריים שאין לי בו כלום.
"איך זה באמת שאתה כל כך פנוי?" היא שאלה, "היית ממש עסוק בשבועות האחרונים." אמרתי לה שהתפנה לי קצת זמן, ושלא קבעתי הרבה תוכניות לאחרי הצהריים של הלימודים אז אני חוזר ישר הביתה. צחקתי ואמרתי לה שאין לי כוח להתנחל כל יום אצל דור, אז אני פה מידי פעם.
"מה נשמע?" שאלתי כשאני מתיישב מולה בפינת האוכל, שם את כוס הקפה שהכנתי לה מולה. היא חייכה אליי ואספה את שיערה עם גומיה שהייתה לה על היד. בנות והמנהג הזה של הגומיות השחורות, זה יכול לחרפן. זה לא צמיד וזה לא שעון, אז אל תשימו את זה על היד, זה סתם קוטע אותה.
"אני בסדר," היא חייכה, "סתם, רציתי לבוא להתייעץ איתך על משהו, אבל זה כבד יותר מסתם שיחה, לא בא לי להכניס אותך למצב רוח כזה."
"למה את מתכוונת?" שאלתי חושש, "דברי, מה יש?"
"אנחנו לא ידידים כאלה טובים כדי שארגיש בנוח פשוט להפיל עלייך את הצרות שלי." היא נאנחה. הסתכלתי עליה מעבירה את ידה על צווארה, והרגשתי בחוסר הביטחון שלה. אני לא באמת יכול להגיד לבנות 'טוב, בואי תרגישי בנוח איתי כי נוח איתי'. אני לא כזה. אני לא יכול פשוט להשרות עליה ביטחון, בטח לא כשהיא חוששת וחושבת עם עצמה אם לומר לי משהו או לא. כל מה שאמרתי לה כתגובה היה שאני פה כדי לשמוע, ושמשהו כנראה גרם לה לעצור כאן ולדפוק בדלת, שהיא כנראה כן מרגישה שהיא צריכה לדבר.
"אתה לבד פה?" היא שאלה, משנה לרגע נושא. הנהנתי אליה ולקחתי שלוק מהקפה שלי. היא ביקשה ממני שלא אשפוט אותה, ואז הנהנתי אליה וחיכיתי שכבר תדבר. הרגשתי שהיא צריכה את זה. היא הסתכלה ימינה ושמאלה, חוששת. לא ידעתי מה היא רוצה. פחדתי, היא מרגישה לא נעים בגללי? אולי בגלל הסיטואציה? ומה כל כך רציני? אני שונא בנות דרמטיות. כשלרגע הורדתי ממנה את העיניים כדי להסתכל על נקודה אחרת, בים של שתיקה, קלטתי בזווית העין שהיא עושה משהו. בשתי השניות של אחר כך היא כבר הייתה בלי חולצה.
"רומי אני לא יכול…" אמרתי ועצרתי את המילים. אם אנשים היו יודעים שרומי אברהם יושבת מולי בלי חולצה, הם היו רוצים להתחלף איתי, ולדפוק לה את הנשיקה של החיים שלהם. חוץ מלנשק אותה, הם רק היו רוצים לגעת בה. עם של אנשים חרמנים.
"זה לא…" היא התחילה לגמגם, ואני קמתי לרגע ממקומי ונשענתי על השיש, חושב מה לעשות. אני לא יכול, זה היה קורה לי ולא הייתי שולט על עצמי, ולא הייתי יודע מה לעשות. למה היא באה דווקא אליי? "תסתכל." היא אמרה בשקט וסובבה את הגב שלה אליי. ראיתי סימן כחול, וכשהיא הסתובבה עוד קצת ראיתי שזה יותר מסימן כחול של נפילה. התקרבתי לאט אל גבה, נוגע בכתפה בעדינות ומרגיש את כל הגוף שלה רועד ומצטמרר מהמגע שלי.
"רומי מישהו יודע?" שאלתי אותה לחוץ. ראיתי שהיא מנידה את ראשה מצד לצד, ואז עברתי אליה, יושב מולה, מסתכל עליה, לא מוריד את עיניי מעיניה. אחרים היו מורידים, אל המחשוף העמוק שאי אפשר לפעמים לדבר מולו, אבל כלום לא עניין אותי. ראיתי אותה מנגבת דמעות בוגדניות מהעיניים ונתתי לה מהר מפית מהשולחן. לא הייתי מסוגל לגעת בה, לא יודע מה מגע של מישהו יכול לעשות לה.
"רומי מי עשה את זה?" שאלתי אותה. היא בכתה בקול עכשיו, כבר לא מסתירה את העצב שלה, ואת הכאב שלה. התקדמתי במהירות לחבק אותה, להתפרק בתוך חיבוקי. נזהרתי שלא לגעת יותר מידי בגופה, אז רק ליטפתי את ראשה, מרגיש כאילו היא קטנה מעצמה עכשיו בכמה שנים, וצריכה את התמיכה הכי חזקה שאפשר לתת לה. התרחקתי ממנה, מנגב את דמעותיה עם שני אגודליי ומביט בה. היא לא תענה לי על אף שאלה עכשיו, אבל זה לא משנה לי. רק שאלתי אותה אם זה קרה עכשיו, והיא אמרה לי שלא, שזה משהו שקורה כבר תקופה. היא לא הייתה מוכנה לומר יותר מזה, לא איפה זה קורה, לא מי אחראי לזה, ואמרה שאין באמת למי לפנות.
"שיר יודעת?" שאלתי אותה. היא הרכינה את ראשה והנהנה. שאלתי אותה למה היא בחרה לבוא דווקא אליי, והיא אמרה שהיא לא יכלה לסמוך על אף אחד אחר בקשר לזה, לא מישהו מהמשפחה, לא חברים אחרים, והיא רצתה לראות שיש גברים טובים בעולם. אז זה גבר, זה מי שמכה אותה.
"מה יש לנו לעשות נגד זה? איך אני יכול לעזור לך? אפילו סתם להעלות לך את המצב רוח?"
"תראה לי שאתה אחרת." היא אמרה אחרי שתיקה. פקחתי את עיניי מולה והתרחקתי ממנה. התבוננתי בה, מסתכל בשוק מהמילים שהיא הרגע אמרה. כולה ארבע מילים, אבל כל כך גדולות, וכל כך תובעניות. ואני לא מסוגל, אני לא יכול. תבקשי הכל, את זה אני לא יכול.
"רומי אני מצטער, אני לא יכול." היא הסתכלה עליי בשקט והרכינה את ראשה. היא שיחקה עם שתי אצבעותיה ואני ישבתי מולה שותק. היא נאנחה, לקחה את חולצתה שהונחה בין שתי ברכיה ולבשה אותה. עדיין שתקתי, מביט למקום אחר. היא קמה ממקומה, והלכה לכיוון הדלת בלי לומר עוד מילה אחת. ממש דמרטית הילדה הזו. לא ידעתי מה אני אפילו יכול להגיד- העובדות בשטח: היא רצתה אותי, דחיתי אותה, סוף סיפור. אני לא יכול, אני מחויב. בפעם הראשונה מזה המון זמן אני באמת מרגיש שאני מחויב, מחויב לזה שאחכה שבוע כדי לראות מה היא רוצה ובאמת מחויב למישהי שאני מתחיל לאהוב. ראבק באמת מתחיל לאהוב אותה, לא משנה כמה זמן היא תצטרך וכמה אצטרך לגרום לה להגיד שהיא מרגישה שזה עובד. אני נלחם, בפעם הראשונה אני נלחם.
"רומי!" קראתי לה. היא עצרה והסתובבה. התקדמתי אליה ונעמדתי מולה.
"אם את ושיר יודעות הכל, ומדברות על הכל, לא ידעת שאת מדברת עם מישהו תפוס?" שאלתי. היא גיחכה והסתכלה עליי.
"זה אף פעם לא הפריע לך בעבר, ואף פעם לא הגדרת את עצמך כתפוס. אני מכירה אותך כבר כמה שנים, מהשנים הכי פרועות שלך."
"עכשיו זה אחרת, ואם את יודעת, כשאחרים לא יודעים, מה הולך ביני לבין קיילי, את צריכה לדעת שאני לא אגיד לך כן להצעה כזו. אני מצטער באמת, בטח אחרי שסיפרת משהו שכל כך כואב לך."
"ניב יקירי," היא אמרה, "אתה רק חושב שאחרים לא יודעים. כל י"ב יודעת שאתה יוצא איתה."
"אז את יודעת מה," אמרתי לה, "שתדע. אני מאושר מזה, היא גורמת לי אושר, והיא לא צריכה לעשות הרבה כדי לגרום לי אושר."
"כן? גם כשהיא מתרחקת ממך וצריכה זמן?" היא אמרה. הסתכלתי עליה מופתע, "לא חסר לך… אתה יודע, קצת מגע, קצת ריגוש, קצת אקשן?"
"לכי לדור," אמרתי לה, "הוא ישמח לקבל אותך. פעם אחת זה כבר קרה לא?" הסתכלתי עליה, מתעב את פרצופה עכשיו. לא אכפת לי מה קרה, ולא אכפת לי שהיא באה אליי כשהיא מסכנה, היא לא יכולה להגיד דברים כאלה ולצאת מזה בסדר. אני לא מוכן. לא מוכן שישפילו אותי ככה, ויזכירו לי תקופות שאני מעדיף לשכוח, בטח לא כשאני מנסה, ראבק אני באמת מנסה לשנות את זה. זין על זה שכולם יודעים, אני באמת רוצה אותה. היא נדנדה את ראשה ללא קטן, הסתובבה ויצאה מהדלת. נאנחתי ושמתי את שתי הכוסות בכיור, שמתי ג'קט ולקחתי את המפתחות של האוטו, יודע שיש לי נסיעה בול של עשר דקות עד שאני מגיע לקיילי. רק שם רציתי להיות עכשיו, לתת תשובות, לקבל תשובות, ובעיקר לומר לה, שיכולתי לחכות, ויכולתי לתת לה את הזמן שלה, ואני מבין אותה לגמרי, ושתיקח עוד כמה זמן שהיא רוצה. אבל יש לי דברים להגיד לה, דברים שרק בגלל המצב הזה אני מסוגל להגיד בלי לפחד- לומר לה שאני לא חושב שאי פעם רציתי מישהי יותר ממנה, ושהיא צריכה לדעת את זה.