מסומן: פרק שלישי- "דגים בחלון."

סיירה נעמדה למשמע צעדים עמומים במסדרון.
"אני צריכה ללכת עכשיו." לחשה והביטה בדילן, שהמשיך לסגור את עיניו, כאילו מקווה שכשיפתח אותם, הכול יעלם.
"דילן." אמרה לפתע, דילן פקח את עיניו והביט בה בשאלה.
"אם אתה באמת תתגלה כאחד משלהם, שלא תטעה- אני אהיה הראשונה להרוג אותך. מבטיחה." מבטה היה מאיים, מה שלא התאים לפניה בכלל, ונראה כאילו שלא מטבעה.
"את באמת אומרת את זה?" לחש, הוא הביט בה ספק מזועזע ספק נעלב.
"אני בחיים לא אסכן את חברים שלי." ענתה כתשובה והחלה ללכת.
היא פתחה בקושי רב עוד יותר מהפעם הראשונה את דלת הפלדה, והביטה בו, היא חייכה.
"אל תזוז לשום מקום." דילן פלט גיחוך וחייך, סיירה יצאה והדלת אחריה נסגרה באיטיות רבה, החריקה העמומה החזירה לדילן את עור הברווז שהיה לו מהשנייה שסיירה נכנסה.
היא התחילה ללכת במסדרון החשוך וירדה לאט במדרגות, עד שהגיעה לקומה הראשונה, היא נכנסה לסלון, ג'ייד ואקל ישבו שם, בוהים בטלוויזיה שהייתה פתוחה בערוץ הטבע.
סיירה התיישבה על אחד מכיסאות העץ והסתכלה בג'יי, מחכה שזו תחזיר לה מבט.
"מה?" אמרה ג'יי, אבל המשיכה לישר את מבטה לטלוויזיה שבדיוק החלה בתוכנית חדשה
'זנים חדשים של קופים'
"אני חושבת שזה סימן." אקל קם וכיבה את הטלוויזיה, הוא נשען על הקיר והביט בסיירה בשאלה, המבטים שלו תמיד גרמו לה לחלחלה, משהו בו היה מפחיד, מאיים.
"סימן?" ג'ייד סובבה את הכיסא וכעת כל גופה היה מופנה לסיירה.
"כן. אני חושבת שאנחנו צריכים לצאת מפה." לחשה, היא סובבה את מבטה והחלה לחקור את המבנה. אקל וג'יי החליפו מבטים.
"אני יודעת שאפשר לצאת מפה, ג'יי." ג'ייד השתתקה.
"את חושבת שהממשלה עלתה עלינו?" שאלה לאחר כמה דקות בהן חשבה האם זה באמת הזמן לצאת מהמבנה.
"דברים כאלה? כמו דילן? לא קרו לנו אף פעם, ג'יי. אנחנו פה כבר שנה. כמה זמן עוד נתחבא מהממשלה? הגיע הזמן לצאת." אמרה.
"כדי שמה?" התפרץ אקל לשיחה. "כדי שיתפסו אותנו? כדי שגם אנחנו נהפוך לדברים האלה?"
"יש עוד מורדים בחוץ! אתה יודע את זה." אמרה סיירה ונעמדה פתאום, ג'יי הרימה אליה את המבט.
היא נאנחה, והביטה בסיירה.
היא התחילה לחשוב, שאולי היא עשתה טעות שלא סיפרה להם מה מצאה לפני חצי שנה. היא זוכרת את היום הזה, היא שמעה את אקל צורח, הוא היה עושה זאת מידי פעם. כולם ידעו שהוא חווה סיוטים מהעבר שלו, אף אחד לא העז לשאול אותו על מה. היא זוכרת שהיא התחילה לחפש אותו, בכל המבנה, עוברת חדר חדר. קוראת בשמו, אבל היא לא מצאה, יש כל כך הרבה חדרים במבנה הזחוח הזה, שכעבור כמה דקות, היא כבר לא ידעה איך היא הגיעה לאותו החדר. היא זוכרת את החלון מפלדה עם מנעול המפתח, זה כל מה שהיה באותו החדר. ברוב החדרים היה גם כיסא, או חתיכת עיתון קרועה, או סתם צינורים, אבל בו? היה רק את אותו החלון האטום. היא זוכרת שהיא ישבה שם שעות, עד שהבינה איך לפרוץ אותו. היא זוכרת מה היא ראתה, ברגע שהוא נפתח. היא הייתה צריכה כבר אז לספר לכולם.
"את חושבת," קולה היה מתון.
"את חושבת שהוא קשור לזה?" סיימה את המשפט, אקל עיקם את מבטו במחשבה.
"אני לא חושבת שהוא ניסוי, אם לזה את מתכוונת." אמרה סיירה.
"אז למה הוא מסומן? את לא מדברת בהיגיון סיירה." אמר אקל, מנסה להבין למה סיירה כל כך משתדלת להגן על דילן, היא בקושי מכירה אותו.
"אני לא חושבת שהוא ניסוי. אבל אני חושבת שהוא לא סתם הגיע לכאן, בדיוק עכשיו. אנחנו צריכים לברוח." אמרה סיירה, ג'יי נעמדה והביטה בסיירה במעט עצבנות.
"סט'!" צעקה, סיירה נראתה מבולבלת, כעבור כמה שניות יכלו לשמוע צעדים קלים במדרגות, סטיוארט נכנס אל הסלון והסתכל על ג'ייד בשאלה.
היא התחילה ללכת במהירות, והם עקבו אחריה.
"מצאתי את זה לפני חצי שנה." אמרה ג'יי ועברה את חדר הבקרה, היא החלה עולה במדרגות ועוברת את החדר בו דילן היה כלוא, סיירה עיכבה את מבטה על דלת הפלדה, וחשבה אם דילן מסתדר שם, היא הניחה שכן, הוא נראה לה בחור חזק.
ג'ייד מיהרה כל כך, וסטיוארט סהר שהיא בהתקף היסטריה קליל. הוא נעצר במקום, ג'ייד הסתובבה אליו בעצבנות.
"מה הולך, סט'?" שאלה בחוסר סבלנות.
"לאן את הולכת ג'ייד?" הוא הביט ברצפה בחוסר ביטחון, לא מעז להביט בעינייה.
"תסמוך עליי, סטיוארט, זה בדיוק פה." מיהרה להגיד, היא התקרבה מעט לסטיוארט והניחה את ידה על כתפו בחוסר רצון.
"אף פעם לא היינו באזור הזה במבנה." אמרה סיירה כבדרך אגב, ג'יי שלחה בה מבט רצחני.
היא פנתה שמאלה והגיעה לעוד אחד מהחדרים המרובים שהיו במבנה, על קיר הפלדה היה ריבוע גדול, ועליו חור מפתח.
"מה זה?" לחש סט'.
"חלון. זה חלון." אמרה ג'יי ושלפה את הסכין הדקה שלה, היא הכניסה אותה לתוך חור המפתח והתחילה לסובב ימינה ושמלה, עד שאקל שמע רעש קטן, המעיד על פתחת המנעול, דלת החלון נפתחה מעט, וג'יי הזיזה אותה הצידה, אפילו ולא מתאמצת.
"אלוהים אדירים." לחשה סיירה למראה החלון הפתוח.
הוא היה אטום בזכוכית עבה וקשה ודרכו היה אפשר לראות דבר אחד שהסגיר את מיקום המבנה. דג.
היה שם דג, לא היה ניתן לראות הרבה, הרקע היה כחול שחור, וליד החלון, שחה דג כתום.
"אנחנו מתחת למים?" לחש סט' בשאלה, מפנה את מבטו המזועזע לג'יי.
היא לא ענתה. "אנחנו מתחת למים???" צרח, הדג מיהר לשחות, ולא נראה עוד.
"אני לא יודעת איך." לחשה ג'יי מביטה מחוץ לחלון בעצבנות.
"היינו צריכים לדעת." לחש אקל, קולו היה קלוש באויר השקט, ועיניו חדרו למבטה של ג'יי, שופטות אותה, כאילו היא האחראית לכל הדבר.
"כל פעם שהייתה אזעקה על גורמים זרים, הגיעו לפה דגים ומים. היינו צריכים לדעת." חזר שנית.
"איך בדיוק?" סיירה הרימה את קולה.
קול אזעקה חזק הופעל בכל המבנה, אקל מיהר לאטום את אוזניו והחל לצרוח בבהלה.
"ג'ייד!" צעקה סיירה.
"מה קורה כאן?" צעקה שנית, ג'יי החלה לרוץ ברחבי המבנה והגיעה לחדר הבקרה.
סיירה רצה במהירות אחריה, אוטמת את אוזנייה.
"מה הולך כאן??" צעקה סיירה, ג'יי איפסה את המחשבים.
"לא." לחשה.
"לא, לא, לא, לא!" היא הגבירה את קולה ונתנה אגרוף באחד המחשבים, בעוד זה נסדק וידה נפצעה.
"מה קורה?" שאל סט' שבדיוק הגיע.
"הם מצאו אותנו." לחשה בייאוש.
האזעקה רק הפכה חזקה יותר ויותר באזנייה.
סיירה מעדה מעט אחורנית.
"הם?" לחשה, קולה רעד.
"הממשלה." ענתה ג'יי, מורחת בעצבנות את דמה על השולחן.
סיירה הסתובבה והחלה רצה, במהירות כזאת שלא ידעה שקיימת אצלה, אל לחדרו של דילן.
מחשבות מעורבבות עברו לה בראש, ולרגע היא נכנסה עלתה לה המחשה, אולי זה הכל בגללו? בעוד היא ממהרת להציל אותו, אולי בכלל, הוא האשם? תחושת חלחלה עברה לה בבטן, האם היה אסור לה לבטוח בו אחרי הכל? הוא שיקר לה? אולי בגללו הם פה? לרגע, היא נכנסה להתקף עצבים בלתי נמנע.
היא עלתה מהר במדרגות, ופתחה בתנופה את הדלת.
הוא הרים את ראשו בבהלה והביט בה.
"מה הולך כאן?" צעק מבעד לאזעקה.
"זה אתה?!" צעקה סיירה התקרבה אליו, היא שלפה את אחד מהסכינים שג'יי נתנה לה.
"תענה לי!! הם פה בגללך נכון?" היא הייתה מבוהלת, והרימה את הסכין באיום.
"אני לא ניסוי סיירה!" צרח, סיירה הביטה בו בשתיקה ונשמה עמוק.
"אז למה?!" צעקה. "למה עכשיו?!" היא התכופפה אליו.
"אני לא קשור לזה סיירה! את יודעת את זה!" הוא צעק, המום מעט שסיירה מטילה בו דופי.
היא רק המשיכה להביט בו בעינייה החודרות, אבל היא ידעה שזה לא בגללו.
"אני יודעת".. לחשה, והרימה את הסכין, קורעת את הקשרים לרגליו.
"מה קורה כאן?" הוא לחש, מביט בה בבהלה, הוא לא האמין שלרגע היא רצתה להרוג אותו.
דווקא היא? היא היחידה שהאמינה לו.
"הם כאן. הם מצאו אותנו דילן." היא גמגמה בקול חלש.
"זה הכול בגללי." הוא לחש אחרי כמה שניות של הלם, מחזיק את ראשו בין ידיו.
סיירה השתתקה, היא לא ידעה מה לעשות. האינסטינקטים שלה אמרו שדילן הוא אנושי, אבל כל השאר? המציאות? הכל היה נגדו.
"אין לנו איך לברוח. את אמרת בעצמך, המבנה הזה אטום לגמרי. לא?" שאל, סיירה נעמדה והביטה בו, חיוך קלוש עלה על פניה.