מסכות
הכל מתחיל להתפרק. משפחה. חברים. אני.
שלוש ארבע חמש סיבות לדאוג,
שש שבע שמונה סיבות לכעוס,
אחת סימפוניה של מוצרט שחופרת לי במוח.
השעון שבחדר שלי אומר שעכשיו 00:30 ואני חושבת שהוא שקרן פתולוגי. המחוג הקטן והזריז זז בתנועה החלטית ומוחצת, מבשר לעולם שהוא פספס עוד זמן יקר של הזדמנויות ואפשרויות שלעולם לא יחזרו. אני הורגת שניות כבר שעות ונראה שלשעון לא אכפת.
בדרך כלל אני שטחית אני מיליון פרצופים בשביל מליון אנשים, וכשאני לבד, אני הכי גרועה שפגשתי. שכאני עם נועה אני מתנשאת סרקסטית ועדינה, כשאני עם ירדן אני מצחיקה ומגוננת.
אני כל כך הרבה אנשים עם אנשים שאני לא יודעת מי אני כשאני עם עצמי.
תגובות (0)