מסומן: פרק שני – "הסיפור של סיירה."

דלת הפלדה נפתחה בקושי רב, וצמררה את עורו של דילן, למשמע החריקה החלודה.
"למה לעזאזל הדלת הזאת כזאת כבדה.." לחשה אותה הבחורה עם השיער החום והעיניים המלטפות בצבע ירוק אפרפר, היה נדמה לו כי שמה כבר נאמר לו מקודם, והוא העסיק את ראשו בניסיונות להיזכר.
היא החזיקה בידה הימנית חתיכת לחם, ובידה השמאלית שפורפרת לבנה עלייה כל מיני ציורים.
היא הבחינה בדילן שהיה קשור בקצה החדר הריק, הוא הביט במעין בלבול.
"מה את עושה כאן?" הוא שאל.
"אני לא כאן כי אני מרחמת עלייך," אמרה במהירות והתקדמה לעברו.
"אני פשוט," שתקה לרגע, "לא חושבת שאתה אשם.." היא חייכה מעט בנחמדות, והתיישבה לידו.
"יופי, אולי כדאי שתגידי את זה כבר לשאר." לחש, הוא נשען על הקיר ולא זז ממנו, הוא נראה כאילו סובל מכאבים זה נצח, שיערו החום-שחרחר איבד את הזוהר שקיבל מהמים והתייבש, והיא הצליחה להבחין בצבע עיניו של דילן, כחול. כחול כמו של אוקיינוסים, שראתה בטלוויזיה, זה עשה לה טוב.
"תסתובב." ציוותה לפתע, דילן גיחך, סיירה, חשב. זה שמה.
"אפילו אם הייתי רוצה, אני בקושי מצליח להזיז את הראש." הוא הבחין בציורים על האמה הימנית שלה. הם תאמו לציורים של השפורפרת.
"מה זה?" שאל.
"זאת משחה, כדי למנוע דלקות וגירויים." לחשה, ופתחה את השפורפרת, היא לחצה מעט ומשחה לבנה יצאה, היא לקחה אותה על אצבעה, ומרחה אותה בעדינות.
"רואה? רק משחה." דילן נעץ בסיירה מבט, שטיפה הפחיד אותה, זה הרגיש כאילו הוא חוקר אותה.
"אני לא מנסה לפגוע בך, יודע." צחקה וסובבה אותו, בכל כוחותיה, זה לא הרגיש לה כאילו התנגד. כעת, גבו היה מולה, חולצתו הלבנה הייתה מוכתמת דם ובוץ, סיירה הרימה אותה והחלה מורחת את המשחה על עורו המגורה והאדום בעדינות, לרגע, הכול נראה לה מוכר מידי, כאילו חיה בעבר, הוא לא צעק. הוא גם לא נאנק, הוא פשוט שתק, וסיירה ידעה שזה כואב, המשחה אמנם לא שורפת על עורה, אבל על פצעים פתוחים? הוא אמור לצרוח.
"זה לא כזה נורא, אתה יודע." גיחכה והורידה את חולצתו, הוא הסתובב בכוחות עצמו.
"הפצע. זה לא כזה נורא." חזרה על דבריה, והביטה בו.
"אני נראה כאילו עברתי מלחמה עכשיו." לחש.
"אני לא זוכר שום דבר, שום דבר. הגעתי לפני יומיים למבנה לא מוכר וחבורה של נערים מפצירה בי שאני 'ניסוי' וכולאת אותי בתוך חדר מבודד עם שריטה עמוקה בגב, זה יכול להיות גרוע יותר?" הוא הביט בה מבט נחרץ, סיירה הסתכלה עליו ברצינות לרגע, ואז החלה צוחקת.
"בטח שכן! אתה יודע מה קרה לנו כשאנחנו הגענו לכאן? כולם זאת אומרת. אתה יודע מה קרה לי?" היא חייכה, כאילו שוקעת בזיכרונות. היא חתכה מהלחם חתיכות קטנות, ודחפה אחת לפיו בכוח.
"כשהגענו לכאן, כולנו, היינו במצב שלך. ואני מתכוונת, כולנו. אני זוכרת שהרגשתי קור מפלח את גבי, והרגשתי כאילו מישהו החטיף לי עם מחבט בבטן. קמתי, והבטתי סביב, ג'ייד הייתה שרועה ליידי על הרצפה, ועדיין לא קמה, באותו הזמן, גם לא רציתי שתקום, פחדתי ממנה. ואז הרגשתי נוראי. כאילו, ממש ממש נוראי. ואתה יודע מה עשיתי?" חייכה לזיכרון אותו הרגע.
"מה?" שאל, למרות שלא כל כך היה מעוניין בסיפוריה.
"התחלתי להקיא." דילן החל פורץ בצחוק מתגלגל, והסתכל על סיירה.
"באמת? את? מקיאה?" ראשו מעט כאב, וכך גם גבו, אך המשיך לצחוק בכול כוחו.
"מה אתה צוחק? להזכיר לך באיזה מצב אתה נמצא?" שאלה ודחפה לו עוד חתיכה מהלחם לפה.
"אז, התחלתי להקיא, ולא סתם להקיא. הקאתי דם. ג'יי בדיוק קמה, והסתכלה עליי בבהלה, אני דיי בטוחה שאם לא הייתי במצב הקאה, היא הייתה מוציאה אחד מהאולרים שלה ומאיימת שאחשוף את עצמי, או שהיא תרצח אותי. אני זוכרת שהיא התחילה לצעוק לעזרה, ולבסוף, הפסקתי להקיא. היא חייכה אליי ושאלה אותי לשמי, כל הזמן הזה ידה הייתה על האגן השמאלי שלה, שם היא מחזיקה את הסכינים שלה, יש לה אוסף דיי מרשים. עניתי לה את שמי, אמרתי לה שזה כל מה שאני זוכרת, והיא ענתה לי את שמה כתגובה, וכך אני וג'ייד הפכנו להיות חברות, זמן קצר לאחר מכן מצאנו את אמבר קל, הידוע בשמו כאקל, ולאחר מכן את סטיוארט." סיכמה סיירה בחיוך.
"סיירה." לחש דילן, סיירה הרימה גבה בשאלה.
"למה ג'ייד התכוונה," קולו היה מתון וחלש. "כשאמרה כישלונות? וכששאלה אותי אם אני אחד מהם?" סיירה לקחה נשימה עמוקה, וחייכה.
"אתה באמת לא יודע כלום, הא?" חייכה.
דילן רק הנהן בהסכמה, השעין את ראשו על הקיר, ועצם את עיניו.
"אחרי שהבנו, שאנחנו לא זוכרים כמעט כלום פרט לשם שלנו, החלטנו לצאת מהבנה, טוב ניסינו לפחות. המבנה הזה? אטום לגמרי. אין דרך לצאת ממנו. אז נשארנו בפנים והתחלנו לחפש משהו, כל דבר, שיכול לקשר אותנו למה שבחוץ, לבסוף, אקל מצא טלוויזיה שבורה וסט' אמר שהוא יכול לתקן אותה. זה לקח שבועות, ורק הפכנו למיואשים יותר, לכל אחד היו את הרגעי שבירה שלו, ותאמין לי דילן, כולם היו גרועים יותר משלך. אחרי חודשיים בערך סט' תיקן את הטלוויזיה, בעוד היא קלטה רק ערוץ אחד- ערוץ הטבע. זה לא ממש עזר לנו, מבין? כי ידע יש לנו, אנחנו יודעים איך לדבר, איך נראה קוף, ולמה השמש זורחת. את כל זה ידענו מהרגע שקמנו, כמוך. אבל על העבר שלנו? כלום. פשוט כלום, אנחנו עדיין לא זוכרים כלום." היא עצרה לרגע, עיניה מרוכזות בנקודה מרוחקת, דילן לא להאיץ בה, הוא הבין אותה. זה היה קשה לנסות להיזכר, באיזשהו מקום, זה אפילו כאב.
"ואז זה קרה. זה היה כמו כל ערב. ישנו ארבעתנו מול הטלוויזיה, לנסות לדלות מידע נחוץ, ואז הערוץ פשוט נפל. המורדים השתלטו על הערוץ-"
"המורדים? דילן מיהר לקטוע אותה.
"כן. אתה כבר תבין." חייכה ודחפה לו לפה עוד חתיכה מהלחם.
"בכל מקרה, הם התחילו לדבר. הם התחילו לספר לנו שלפני עשרים שנה, קמה תנועה פנאטית, או במילים אחרות, כת. כת של רופאים, קראו להם 'הרופאים המתים'. מפחיד נכון? גם אני חשבתי ככה. בכל מקרה, הרופאים האלה, היו חבורה של גאוני מדע, והם התחילו לחטוף אנשים, התחילו לערוך בהם ניסויים, רוב הניסויים שלהם נכשלו, עד שאחד הצליח."
דילן הביט בסיירה מבוהל, היא החזירה לו מבט, שנראה מעט מיואש.
"הם הצליחו לתכנת את הפקודות, הרצונות, המחשבות והדעות של האדם כרצונם, ואז המורדים סיפרו שהם התחילו לחטוף יותר ויותר אנשים, ושהממשלה העלימה עין כי היא פחדה, לבסוף, הם הגיעו לראש הממשלה והבטיחו לו שבו, ובמשפחתו לא ייערכו ניסויים אם יעשה כרצונם. הם השתלטו על כל מוסדות החיים, ובסוף גם על הממשלה, ופה היה הרגע שלא הצלחתי להבין למה המורדים מתכוונים, הם אמרו, שאחרי ההפיכה הממשלתית, הם גרמו לצונאמי." לחשה והביטה בדילן.
"למה הכוונה?" שאל, מבטו מבולבל.
"אני לא יודעת, המורדים אמרו משהו עם לוחות טקטוניים ושיטה מדעית וכל מיני שטויות שלא הבנתי." לחשה, דילן נראה מעט מזועזע. "הם פשוט אמרו שהם גרמו לצונאמי, ולאחר מכן. אחרי ששתלו הרס וחורבן, הם הקימו ערים חדשות עם כל האנשים שמצאו, מתוכם, כולם, אבל כולם, חייבים 'להתנדב' לניסויים. אלו שהתחבאו או לא נמצאו, התחבאו במקומות לא ידועים ונקראו 'מורדים', ואז החלה תופעה משונה." אמרה.
"כולם איבדו את הזיכרונות שלהם, פשוט כולם, חוץ משמם, לא היה להם כלום. רוב המורדים נתפסו ונרצחו או נשלחו לניסויים. הניסויים שנכשלו נקראים כישלונות."
"אבל, ג'ייד אמרה ששורפים את הכישלונות." לחש דילן, סיירה השתתקה.
"בכל מקרה, זה היה הרגע שבו המורדים איבדו את זה. הם התחילו לצעוק, שעליהם זה לא עבד, והם התחילו להגיד ל'רופאי האימה' שהם יודעים מה נקודת התורפה שלהם, ושהם יצילו את כולם, אחד המורדים התחיל לבכות שהוא ינקום את דם אחותו, וחמש שניות אחר כך, הטלוויזיה כובתה, כסט' הצליח להדליק אותה שוב, כל מה שהיה מולנו זאת רק ערימת גופות." לחשה.
"ערמת הגופות שלהם." קולה של סיירה רעד, והיא מיהרה לנגב דמעה בוגדנית שנפלה לה על הלחי.
"אני מצטערת." לחשה והכניסה לפיו את החתיכה האחרונה.
"זה לא אני. אני לא בוכה. אני אף פעם לא בוכה." לחשה, דילן חייך והחזיק ואת ידה, שהחלה רועדת.
"איך יודעים?" שאל לאחר כמה דקות שתיקה.
"איך יודעים מה?" קולה נשאר חלש ורועד.
"איך יודעים, שמישהו הוא ניסוי?" שאל, ראשו הלם בחוזקה.
"בדרך כלל, הניסויים שלהם מסומנים, בקעקוע עכביש על העורף," היא הביטה בו במעט רחמים.
"כמו שיש לך."