מבוך האשליות- פרק 44 (פרק אחרון לחלק השלישי!) + עזרה קלה

"מי את, לעזאזל?" נואה פנה אל הבחורה שעמדה מולו בתהייה.
"אתה צריך לדבר בנימוס אל המלכה שלך." היא גערה בו, והוא כבר מיהר לחלוף על פניה, נזהר עם אקו שאותה סחב עם שתי ידיו, וממהר להמשיך ללכת לכיוון דלת היציאה.
"אני מצטער, אבל את ממש לא נראית כמו מלכה." הוא השיב לה בצורה הכי מנומסת שהצליח להוציא, שגם כך, לא הייתה מספקת מספיק.
"אבל אני כן." היא השיבה בגאווה. "ואתה- לא שייך למקום הזה."
הוא נעצר כאשר קלט את דבריה. הוא הסתובב אליה חצי סיבוב וכיווץ את עיניו בסקרנות. "את יודעת משהו על זה?"
"בחייך, אני רואה את זה על כולך." היא התקרבה אליו בהליכה בטוחה. "המבט שלך, מלא תקווה."
"אני אדם עם תקווה." הוא ענה.
"יופי." היא הייתה מרוצה. "בתור אדם עם תקווה, לא יזיק לך לומר לי אם ראית כאן בחור מכוער עם שיער שחור ובגדים שלא מתאימים לו?"
"מעולם לא." הוא השיב. "עכשיו אם תסלחי לי, אני צריך ללכת מכאן כמה שיותר מהר." הוא הסתובב חזרה ופנה ללכת, אך נעצר ממילותיה החלשות של אקו.
"חכה." היא ביקשה, והוא עשה כדבריה.
"מה?" הוא שאל אותה בדאגה.
"המכשפה." היא השיבה. "היא מחזיקה בלב בוהק. היא מתכננת משהו לא טוב." דבריה נאמרו בטון איטי.
"בת הים מדברת על הלב שלי?" הבחורה התקדמה אליהם במהירות.
"הלב שלך?" נואה תהה במבט מסוקרן שאינו מעוניין לשמוע יותר.
"איפה היא?" הבחורה התעלמה מהשאלה של נואה ופנתה אל אקו בשאלה משלה.
"אל תערבי את אשתי בזה." הוא התנגד לעזור לה בתוקף.
"היא אמרה שהסופה מתקרבת." אקו הייתה נחושה לומר את מה שעל כתפיה, על אף דעתו של נואה. "היא למעלה."
"הסופה? לא!" הבחורה אמרה באיפוק נוקשה ומיהרה לעזוב אותם לטובת הקומה העליונה של האחוזה. בזמן שעלתה במדרגות במהירות, נואה שם לב לאלי שעלתה במדרגות המרתף אל האולם ותמכה את אחיה בגופה כשהלכו ביחד. אחריהם הלכו גם הבחור והבחורה שליוו אותם, שכבר הספיק לשכוח את שמם.
"זו הייתה המלכה השחורה?" הוא שם לב שהבחור פנה אל הבחורה כאשר שם לב לבת זוגתו לשיחה הקודמת מתרחקת. הבחורה בעלת השיער הבהיר שלצידו הנהנה להסכמה, ושניהם מיהרו ללכת באותו כיוון בו הלכה בעצמה. הוא שמע עוד קריאה חלשה מצידו השני של האולם, וראה בחור ובחורה נוספים, לבושים בבגדי נשף מפוארים, רצים לאותו כיוון, שהפך לפתע לפופולרי מאוד.
הוא החליף בין אלי לבינו מספר מבטים חטופים והחליט להמשיך להתקדם. למרות שהחוש ההרפתקני שלו התעקש לעלות למעלה כדי לדעת מה בדיוק קורה, הוא העדיף לחשוב קודם על טובתה של אקו התשושה, ופנה לחזור למטרה הראשונה שלו- לצאת מהאחוזה.

בתוך ארון הזכוכית שכב בחור צעיר וחיוור. הוא לבש בגדים מפוארים בצבע שחור. צעיף אדום כהה הסתדר על צווארו ונכנס אל מתחת לחולצתו בצורה מהודרת. הוא לבש מעיל עור ארוך ושחור, ונעל מגפיים שחורות וגבוהות.
עיניו היו עצומות והוא לא זז.
"זה-?" ניקולאי התקשה להאמין שמה שהוא רואה אמיתי.
"כן." המכשפה השיבה לאימות.
"את מתכננת להחזיר אותו לחיים." בזה ניקולאי היה בטוח. "את לא יכולה לעשות את זה."
"ולמה לא?" המכשפה הסתובבה אליו כשמבט מאיים על פניה, מבט שלא הכיר, מבט שכלל לא ידע שהיא מכירה.
"כי זה שגוי." הוא השיב.
"אתה מטיף לי מה נכון ומה שגוי?" הוא התעצבנה. "אתה גנב."
"גנב עם כוונות טובות." הוא התעקש. "אפילו שזה לא נראה ככה."
"אתה משלה את עצמך, ניק." היא חזרה וניגשה אל קופסת העץ הקטנה ופתחה אותה. בתוכה שכב, אדום ובוהק וכמעט בלתי אנושי, לא אחר מאשר לב חי ופועם. "באמת חשבת שזה מה שיציל את המקום הזה?"
"קיוויתי לא ללכלך את הידיים כשאני מנקה אותו." הוא אמר.
"והנה- אתה לא." היא חייכה אליו ותפסה את הלב בידה. "ברגע שהוא יחזור העולם באמת יהיה טוב יותר."
"הוא לא. את לא יודעת מה תהיה ההשפעה של הלב הזה עליו." הוא ניסה לשכנע אותה לוותר.
"הוא זקוק ללב, ואני נתתי לו אחד." היא אמרה, מביטה בלב אותו היא מחזיקה. "אתה מתכוון לשתף פעולה?" היא שאלה אותו.
"לא." ניקולאי ענה מיד.
"אז אל תפריע לי." היא העבירה את ידה על פניו והוא הועף לאחור והוטח על הקיר בחבטה. הוא נפל על הרצפה ונאנק בכאב.
"את עושה טעות, אריקה." הוא המשיך לומר לה. "לב של אחד לא מתאים לאחר."
היא לא הקשיבה לו. גם הדלת שנפתחה בכוח לפתע לא הניאה אותה. היא פתחה את הארון ושפכה כמות מספקת מהשיקוי שהכינה על הלב הבוהק.
"לא!" קווין עמדה על סף הדלת ומבט עצבני עיצב את פניה. היא התקרבה אל המכשפה במהירות ונעצרה בעיניים פעורות כאילו קפאה במקומה לגמרי.
ליבה כבר היה במקום ליבו של הבחור הרדום. ברגע שהמכשפה הוציאה את ידה מהחזה שלו, קווין התמוטטה.
ג'יימס, סקיי, טוביאס ודניאל צפו במאורע מחוץ לחדר, והתקשו לקבל את האומץ להיכנס, כאילו מרגישים שאם לא יעברו את קו סף הדלת, לא יזכו לגורל אכזר יותר.
ניקולאי תפס בצלעותיו בכאב וניסה לסדר את נשימתו כדי לעמם את הכאב. לא יאמן שחודשים של עינויים לא עשו לו כלום, ועכשיו, דבר כזה קטן מכאיב לו. הוא הביט באריקה שעמדה מעל הארון והסתכלה על הבחור בתקווה גדולה.
הוא לא ראה את זה, אבל הרגיש. קולות הברקים שנשמעו מבחוץ, הודיעו על משהו שעומד להגיע.
עיניו העצומות של הבחור הרדום בארון ריצדו, ורמזו שמשהו מתחולל בגופו.
עיניו נפתחו במכה, והן נצצו מנשמה חדשה.