נאנסתי.

איך שאני רואה את זה, החיים של נערה כמוני מתחלקים לשני חלקים. לפני האונס, ואחריו.
בראש ובראשונה אני חייבת לבטל את הסטיגמה, שמי שנאנסת בדרך כלל זוהי הבחורה עם החצאית הקצרצרה והמחשוף. אז זהו שלא. אני לא בעד ללכת חשוף ברחוב, שלא תבינו לא נכון- אבל מי שבוחרת ללכת חשוף ומרגישה בנוח עם זה- שתהנה. באמת שתהנה. אבל הדבר הוא ממש לא הזמנה לגברים או נתון לפרשנות אישית שלהם- "היא ביקשה את זה. היא דרשה את זה". ביקשה את זה? באמת? אני לא מכירה מישהי שביקשה להיאנס. אתה מכיר? ואת? ככה חשבתי.
הייתי עלולה להבין את מקום האמירה הזו, להסכים איתה- אף פעם לא- אבל להבין מאיפה היא באה- אם לא הייתי נאנסת בגיל 9, אולי.
תנסו להגיד לעצמכם בלב את המילה "אונס"- מה הדבר הראשון שעולה לכם לראש?
אי הסכמה, כפייה, עבירה על החוק, אכזריות, חד פעמי.
לי באופן אישי המילה "חד פעמי" נמצאת בראש הרשימה.
וזה די אירוני אני חייבת לציין, מאחר ואני נאנסתי במשך שנה וחצי.
אם נמשיך עם משחק האסוציאציות, ייתכן שתגיעו גם למילים כמו: פושע, אנס, פדופיל, כלא.
אני לא נאנסתי על ידי פושע, אדם זר, פדופיל או אנס סדרתי. נאנסתי על ידי משפחה.
לידע כללי- 87% ממקרי התקיפה המינית נעשים על ידי אדם קרוב ומוכר.
לצערי, הרבה מאוד דברים אני לא זוכרת. אני מניחה שבמהלך כל השנים הללו, ללא טיפול ועיבוד החוויה- תהליך ההכחשה השתלט "ומחק" לי הרבה זיכרונות מאותן שנים.
אני זוכרת שהבנתי שמה שאנחנו עושים הוא לא בסדר- אבל לא התנגדתי.
ואם עולים מדרגה וחושבים על כל הסיטואציה טיפה לעומק, האם הדבר שחוויתי הוא אונס, או התעללות מינית? ולמה או או כשאפשר גם וגם?
זה מרתיח אותי שלא אמרתי כלום. בעניין הזה אני כועסת על עצמי. כועסת ששתקתי.
לצורך הבהרה, ההורים שלי הכי מדהימים שיש. אנחנו משפחה מאוד קרובה ואוהבת והם יודעים על כל מה שקורה איתי. חוץ מזה. ולמען האמת, יצא לי לחשוב על זה כמה פעמים- כנראה שהם גם אף פעם לא יידעו.
זה באיזשהו מובן די עצוב, כשחושבים על זה. בעוד שנתיים אני אספר להם שבגיל 17 שתיתי אלכוהול ואנחנו נצחק על זה, אבל אני מתקשה לתאר סיטואציה ובה אני אומרת לאמא שלי שאחיין שלה אנס אותי. ובאיזשהו מקום… אני גם לא רוצה. המשפחה המורחבת מאוד מלוכדת ואין לי שום רצון לשנות את זה.
אני לא זוכרת איך ומתי זה נפסק, אבל אני מניחה שהוא סיפק את יצר הסקרנות שלו וצבר את כל הניסיון הנדרש לו לפני שניסה את "המהלכים" שלו על בנות לאחר שניסה אותם קודם לכן עלי, אבל זה פשוט הפסיק. לא דיברנו על מה שקרה ולפי דעתי גם לא נדבר.
אני לא כועסת עליו. אני כועסת על עצמי שאני לא כועסת עליו. הוא חי את החיים שלו כרגיל- עם קריירה מצליחה וחברות ועניינים- ואני? מפורקת. פגועה. שבורה. לא מסוגלת להיכנס למערכת יחסים עם גבר- לא לדבר על להיות עם גבר לבד. אם מישהו בא אלי מאחורה ומניח עלי את ידו- אני קופצת בבהלה.
יש חמישה אנשים שיודעים מה עברתי, ולא הייתי במקום שאני נמצאת בו היום בלעדיהם.
אז כן, אני עדיין שבר כלי- במהלך כל השנים הללו פגשתי את אותם חמישה אנשים שכל פעם בתורם עזרו לי לאסוף עוד חלקים ממני שהלכו לאיבוד בדרך, עזרו להתמודד, לעכל, להבין שזה בסדר להרגיש מבוישת, מפוחדת, פגועה. ניסיתי מספר פעמים ללכת לטיפול, ולא הצלחתי להיפתח. אני רחוקה מלהחלים, רחוקה מלהיות בסדר ורחוקה מלהרגיש בנוח עם בנים.
אבל… אני לא מוכנה להפסיק. לא מוכנה להפסיק להילחם, לנסות, להיכשל ולקום בחזרה- להראות ששום דבר לא מגביל אותי, שאני לא אתן לזה להגדיר אותי. כן, אני נאנסתי. אני לא בתולה. לא טהורה. לא תהיה לי "פעם ראשונה" עם בחור ואני לא אזכור את הלילה ההוא כמיוחד. אבל אני חזקה יותר. חכמה יותר- ומאמינה יותר מאי פעם. אני לא מוכנה לוותר על האפשרות שלי להיות מאושרת, ולא אוותר אף פעם.