כוכבים לא נופלים – הקדמה
הוא השאיר לי פתק, ומת. אבל פעם לא הבנתי את הכתוב בפתק שאבא השאיר לי, אבל מאחור היה כתוב שאני אבין אותו כשהזמן יגיע.
"מראה, מגן, חרב". אתה יכול להיות יותר ספציפי?
אני מצטערת שאני כזו… גסה. אבל אף פעם לא אהבתי את אבא ממש. אהבתי יותר את אמא, אין לי מושג למה. אבא אף פעם לא היה חוזר שתוי בלילה, וכשהוא מת כשהייתי בת ארבע, לא היה ידוע לי על שום רומן נסתר עם אישה אחרת, לפחות.
הוא התעניין בי, האמת. אני זוכרת שכשהיה חולה הוא אמר לי: "אני יודע שאת לא אוהבת אותי כמו שאת אוהבת את אמא, אבל בבוא הזמן תודי לי."
טוב, עוד לא הגיע "בוא הזמן". עברו 12 שנים, והזמן הזה – הוא עוד לא הגיע.
אוי, שכחתי להציג את עצמי. אני כזאת מסורבלת ויש לי נטייה לסטות מדברים… בכל מקרה, אני מאדי. מדיסון ("אני שונאת את השם הזה, אמא! את אמא הכי גרועה בעולם!") וורת'. לא נועדתי להציל את העולם, בינתיים, אבל כל הדברים האלה בדרך כלל קורים לך כשאתה קצת יותר מתבגר.
ומבחינה חוקית, אני בוגרת. אני בת 16.
עכשיו, אני בתיכון. מהתחלת הסיפור הפסימית שלי, אתם בטח מבינים ששנות התיכון לא היו "השנים הכי טובות בחיים שלי".
אולי התחלתי אותו לפני שנה, אבל בדיוק עברתי עיר.
אתם בטח אומרים לעצמכם: "וואו, איזה צירוף מקרים. כל סיפור קורה שעוברים למקום חדש."
טוב, אני עדיין לא בטוחה מה יהיה הסיפור שלי. בשבילי, הוא הכי מטומטם בעולם. בשבילכם? הוא יכול להיות משעמם, מצחיק, מעניין, אידיוטי, קיטשי, טיפוסי… הוא יכול להיות כל דבר.
אז כדאי שאני פשוט אתחיל.
תגובות (1)
נשמע טוב.מצפה להמשך