נשימה – פרק 2.

***
"נשימה עמוקה קמרון" הוא מזכיר לי.
אז אני נושמת.
"לא לשכוח לנשום.."
***
"how to save a life" אני שרה את השורה האחרונה ופוקחת את העיניים.
זה לא שיש לי בעיות נפשיות, שאני לא זוכרת מתי לנשום ותמיד צריכים להזכיר לי.
פעם חשבתי שיש לי.
אחריי שאבא שלי נפטר, חשבתי שאני משתגעת. לא היית מצליחה לנשום.. תמיד היו צריכים להזכיר לי לנשום, להירגע, להתאפס על עצמי. "זה לא סוף בעולם".
אבל לא כשאני שרה..כשאני שרה אני אף פעם לא שוכחת, אני נושמת. תמיד נושמת…
מחיאות הכפיים מאחוריי מקפיצים אותי ואני מסתובבת במהירות וקמה מהכיסא.
"זה היה מדהים" הוא אומר.
ואני שום מאבדת את הנשימה. לא.
הוא שמע אותי שרה, הוא פשוט עמד שם והקשיב. לכל מילה. לכל תו. לכל צליל. לכל השיר.
נושמת.
"אתה…"
"אני יודע, אני מצטער, סקרנת אותי והייתי חייב לעקוב אחרייך. למרות שאני ממש שמח שעשיתי את זה ו…" הוא מדבר מהר ואני מנסה לעקוב אחרי המילים המבולבלות שיוצאות לו מהפה.
"אולי תפסיק לדבר?" אני קוטעת אותו לבסוף.
"כן.. סליחה..מצטער.." הוא אומר מובך ומגרד בעורפו.
עם כל זה שאני חושבת שגם בראיין וולינג הוא בן אדם רגיל כמוני וכמו שאר האנשים בעולם, היה לגמרי מוזר לראות אותו מתנהג ככה. מבולבל. מובך. מנסה למצוא את המילים הנכונות..
בסרטים שלו, בקליפים, בתמונות, בכתבות, בראיונות, תמיד הוא היה בטוח בעצמו.
לפחות ככה זה היה נראה.
הוא תמיד הקרין ביטחון ושלווה, לא נראה לחוץ אף פעם. ואני חשבתי.. נו בטח. החיים שלו מושלמים. למה שיהיה לחוץ או טרוד ממשהו?
אבל הנה הוא כאן מולי. והוא בלחץ..ממני?
"את..פשוט.." הוא ניסה להסביר ונכנס לחדר המוזיקה, מתקדם לכיווני. הוא מתיישב על אחת כיסאות הפלסטיק ומורה לי לשבת על כיסא הפסנתר. אני יושבת. ושוב נושמת.
"הקול שלך..את מדויקת כלכך, אני בחיים שלי לא שמעתי משהו יותר מדויק מהביצוע שלך, זה היה מדהים, לעמוד שם. ורק להסתכל.."
הוא אומר את זה. ואני לא מסוגלת לשמוע, אז אני משחקת באצבעותיי ומחכה להתעורר בשיעור היסטוריה.
אבל זה לא קורה.
"אוקיי" הוא צוחק כשאני לא עונה "הבכתי אותך, סליחה, מצטער"
אני מרימה אליו את מבטי בחדות ומחייכת חיוך קטן ומזויף. "תודה" אני עונה לו לבסוף וקמה מהכיסא. המפגש הקטן עם המורה החדש למוזיקה ממש לא מוצא חן בעייני. אני רוצה לחזור להיות לבד, לתחוב את האוזניות לאוזניי ולהתנתק מהכל.
"בכיף.. רגע, לאן את הולכת?" הוא קם אחריי.
"יש כנס" אני עונה קצרות.
"פאק" הוא מקלל, מה שגורם לי להרים אליו גבה. המורה למוזיקה מקלל.. משעשע.
"זאת אומרת, כן.. בואי..בואי פשוט נלך.." הוא מתנצל אליי בחיוך מובך.
"כן, אני חושבת שכדאי שנלך" אני אומרת עדיין משועשעת כשאנחנו יוצאים מחדר המוזיקה.
"אז.." בראיין מנסה לפתח שיחה כשאנחנו מגיעים לאמצע המסדרון.
"כשנתחיל בקורס מוזיקה, הייתי רוצה ללמד אותך עוד כמה תווים בפסנתר..זה היה יכול לשפר את השיר.." הוא אומר בזהירות.
"הוו, אני לא בקורסים שלך" אני אומרת באדישות ומסמסת ללוסי שאני מקווה בשבילה שהיא שמרה לי מקום בכנס.
בראיין לא מספיק לענות כשקול צפצפני וגס נשמע מתחילת המסדרון.
"בראיין" גברת הנדרסון מתקרבת אלינו ונעלי העקב שלה מתקתקות על הרצפה בקצב נורא מעצבן.
היא ניראת לחוצה אך מנסה לחייך אליו כמה שהיא רק מצליחה "כולם מחכים לך בכנס, איחרת קצת.." היא אומרת לו ואז מביטה אליי, כשהיא מבחינה בי ארשת פניה משתנת לכעס "גברת רוי, כמה פעמים אמרתי לך לא להסתובב ככה כמו רוח רפאים בבית הספר, גשי מיד לכנס" היא צווחת עליי ותופסת בידו של בראיין, מושכת אותו לאולם ומותירה אותי לבדי במסדרון.
היא שונאת אותי.
נשימה.