לבד…- פרק 1

בוקר, יום שבת, הכל כרגיל… הציפורים בחוץ מצייצות, מהמטבח עולה ריח של חביתה וסלט ומחדר אחי נשמעים צלילי הפלייסטיישן… ואני? אה כן אני שוכבת במיטה, העיינים שלי אדומות, כעומדות להיעצם… כן, אני כרגיל, עם הפחדים ההזויים שלי… כדי שתבינו, יש לי פוביות.. או ליתר דיוק, טראומות… הטראומות שלי הן מגיל צעיר, מלפני 12-13 שנה… אני הילדה היחידה שכבר בת 16 ועדיין מפחדת מהחושך, מהמפלצת בארון ומהליצן מתחת למיטה, אבל… אני הילדה היחידה שראתה אותם..
כן, כן! קראתם נכון! ראיתי אותם! וזה לא היה בדימיון שלי! אני לגמרי רצינית!
אף אחד חוץ ממני לא יודע את זה… לא סיפרתי כי… זה לא הזמן המתאים שיחשבו שאני פריקית או פסיכופטית…
אני אספר הכל מהתחלה:
הייתי בת 2 או 3, הוריי יצאו למסעדה, ואילו אותי השאירו עם הבייבי סיטר.
לבייבי סיטר קראו ג'יית והיא לא הייתה משהו…
נשמעו דפיקות בדלת, האור בחדר היה בוהק מאוד ואני שוכבת על בטני במיטת התינוקות הקטנטנה שלי ובוהה בציורים עליה.
ילדה תמימה וחסרת ישע השוכבת ללא דאגות ולא יכולה, ולו לדמיין את מה שיקרה לה בקרוב..
כל כך… רכה וחמודה… אך לא להרבה זמן…
אימי, רייצ'ל, הביטה מבעד לדלת.
"הנה הגיעה ג'יית" צעקה לאבי, אשר ירד במדרגות.
שמה של אימי הוא רייצ'ל דואוסון, אמי מורה בבית הספר היסודי "הוסט סכול".
היא אישה גבוה ויפה, שערה גלי בצבע שטני עם גווני בלונד טבעיים, עייניה כחולות וציפורניה תמיד משוייפות וצבועות בלק שחור.
שמו של אבי הוא רונלד דואוסון והוא טכנאי.
אבי איש חסון וגבוה, שערו בצבע שחור-חום כהה ועייניו חומות ויפות.
אבי צעק "כבר יורד, תפתחי לה שתיכנס!" וחזר לחדרו.
לאחר כמה זמן ג'יית נכנסה לביתינו.
"שלום גברת דואוסון" היא אמרה בחיוך ולחצה את ידה של אמי.
"שלום ג'יית" ענתה לה אמי ולאחר לחיצת היידים אמרה "זאת הבת שלי, איימי, עליה את שומרת היום, היא בת שנתיים לכן השארתי לך במקרר….." את השאר לא שמעתי, הן הלכו למטבח ושוחחו עלי, מה אני יכולה לאכול, מתי אני אצטרך ללכת לישון, מה לעשות אם אני אבכה וכ'ו…
אבי ירד במדרגות, עם חליפת פסים מכופתרת, עניבה שחורה, נעליים שחורות כבדות ומכנס ג'ינס רגיל, כחול. "בואי, הולכים" הוא אמר לאמי.
היא ניגשה אליו, סידרה את עניבתו, משכה את שמלתה הקצרצרה למטה ואמרה "להתראות אחר-כך ג'יית, ביי איימי, מותק" ושלחה לי נשיקה.
לאחר מכן הורי יצאו והדלת נסגרה.
שיחקתי קצת עם ג'יית, אכלתי ואז הגיע הזמן לישון.
הלכנו לחדרי, מיטת תינוקות עמדה באמצע החדר, הארון עמד ליד הדלת ושולחן ההחתלה עמד מהצד השני של החדר.
כל הבובות עמדו על מדפים שהיו על יד מיטתי.
באור, החדר נראה בוודאי כמקום נעים וחמים, אך כאשר האור נכבה וג'יית יצאה מהחדר…
הארון נפתח טיפה… השעון תקתק ונשמע צליל של רוח הנושבת על העלים הנושרות.
אך על פי שהייתי ילדה קטנה, הבנתי, הבנתי שאני לא לבד… ותחושה מוזרה, לא מוכרת מילאה אותי… תחושה של… נוכחות… ואז, קלטתי.. היה שם משהו… או שעלי להגיד מישהו?
אימה הציפה אותי, זה התקרב! הוא התקרב! ואז… ראיתי את הליצן, שגר מתחת למיטה שלי…