המסע בעקבות פאן – פרק 2: אהבה מפלצתית חלק ב'

התנשפתי בחדות והבטתי בליליאן בתדהמה.
האדים שעלו מהתערובת שבעבעה בתוך הסיר צרבו את עורי,וזיעה חמה טפטפה במורד
מצחי.
"אה…ליליאן,תקשיבי… ל-לא ממש נוח לי כאן,מעל לסיר. תוכלי- אה- לשחרר אותי?" שאלתי
בקול רועד.
"לשחרר אותך?" שאלה בתמיהה מזויפת וצחקה.
"אה- כן,בבקשה." הרגשתי כאילו הגוף שלי עולה בלהבות.
"ברור שלא,טיפשון,למה שאשחרר אותך?" שאלה ליליאן במתיקות.
"אה… כי בקשתי יפה?" התחננתי והשתדלתי להתרומם מעל לסיר.
"תפסיק לשחק משחקים,סאטיר." קולה השתנה בבת אחת ממתוק וחמים לצונן ומרושע.
"אבל אני לא משחק!" מחיתי,אבל היא נעצה בי מבט חד שגרם לי להשתתק.
"עכשיו,ציפורים שלי,בואו!" היא שרקה שריקה קצרה,ותוך רגעים ספורים להקה של ציפורים
הגיחה מבין העצים. רק שאלו לא היו סתם ציפורים,היו להן נוצות מתכת חדות וכנפיים מפליז.
אכן,לא נראה לי שהציפורים הללו מופיעות במגדיר ציפורים.
"יפהפיות,נכון? אלו ציפורי סטימפליה,בין האחרונות שנשארו לאחר שהרקולס הארור קטל אותן."
אמרה ליליאן בזעם,וליטפה גוזל סטימפליה שנראה קטלני כמו השאר.
"ולשם מה את צריכה אותי?" שאלתי שאלה טיפשית,הרי היה ברור שהיא מתכוונת לתת
לציפורים הללו לתלוש את חלקי גופי לחתיכות ולבשל את החלקים אחר כך.
אילו יכולתי להגיע לחליל הפאן שלי…,חשבתי בייאוש ומתחתי את ידי ככל האפשר לעבר
כיס הג'ינס שלי.
היא צחקה צחוק קצר ואז פקדה:"קרעו אותו לגזרים."
הציפורים ירו בי נוצות מתכת חדות ששרטו אותי וקרעו את חולצת מחנה החצויים הכתומה שלי.
בדיוק אז הצלחתי להגיע לחליל הפאן שלי ולהוציא אותו מכיסי. דחפתי אותו לפי והתחלתי
לנגן נעימה. פתאום שורשים ענקיים יצרו מאדמה והחלו להדוף את ציפורי הסטימפליה ואת
הנוצות שלהן,ושורש אחד קרע את השלשלאות ושחרר אותי. נאנחתי בהקלה למראה ציפורים
שהתפוררו לאפר,אך פתאום הציפורים התחילו לעשות קקי. מגעיל,הא? ומה עוד יותר מגעיל?
קקי ציפורים רעיל.
הרעל של הקקי התפשט במהירות בשורשים,והם צנחו על הקרקע מתים בצבע ירוק חולני.
נותרתי חשוף לגמרי.
רציתי שפרסי ואנבת',חברי הטובים ממחנה החצויים,יהיו כאן לצידי.
אבל זה לא היה אפשרי כרגע. הייתי חייב לפעול עכשיו,או שאני אשמש כאוכל ציפורים,
וזה לא בא בחשבון.
התחלתי לנגן נעימה קצבית וארוכה,וניסיתי לעורר את הטבע לתחייה. הציפורים המשיכו
לירות עליי נוצות מתכת חדות ששרטו אותי לעומק,אבל לא נתתי לזה להפריע לי.
פתאום העצים שסביבנו התרוממו ממקום,פשוטו כמשמעו,והחלו לחבוט בציפורים בענפיהם.
ציפורים רבות התפוררו לאפר,אבל נותרו עוד שהחלו לתקוף את העצים בקקי רעיל ובנוצות
מתכת. המשכתי לנגן,ביתר מהירות,והעשבים נמתחו כמו חבל עד לציפורים,תפסו אותם
ומחצו אותו או שחבטו בהם בקרקע. עד מהרה נשאר מספר קטן וספור של ציפורים סטימפליה,
שגם הם מצאו את סופם אחרי שחטפו בהגינות מהטבע החי והנוקם.
אחרי שאחרוני הציפורים חוסלו,הפסקתי לנגן והעצים חזרו למקומם והעשבים חזרו לאורכם
הרגיל. כן,פלאות הטבע.
הבטתי סביב,ואיתרתי את ליליאן מתכופפת לגעת באפר ציפוריה. דמעות זלגו מעיניה.
כמעט שריחמתי עליה,אבל מיד נזכרתי שלפני רגע היא עמדה לבשל אותי לארוחת ערב
ושלחה ציפורים טורפות-אדם לכתוש אותי. לא,אין מצב שאני הולך לרחם עליה עכשיו.
היא התרוממה על רגליה,ומבטה היה רצחני. היא התקדמה במהירות מטורפת,כשטפרים
באורך 10 סנטימטרים שלופים ומשספים את האוויר. התחלתי לרוץ,אבל זה היה קשה
כשיש לך רגלי תיש. מעדתי. התרוממתי בזריזות והבטתי לאחור,ליליאן הייתה רחוקה ממני
בקושי מטר. רצתי,ואז הבחנתי באור כסוף קלוש על העשב. התקרבתי,וראיתי את הדבר
שיעזור לי עכשיו: פגיון באורך 6 סנטימטרים עשוי ארד שמימי. אחזתי בו ופניתי להביט
בליליאן. רק שהיא לא הייתה שם. לפתע שמעתי רשרוש מעלי,וליליאן קפצה מעץ אלון גבוה
וצנחה לעברי בטפרים שלופים. הרמתי את הפגיון מעלי,וליליאן פערה עיניים בתדהמה.
זה היה מאוחר מדי בשבילה.
היא נחתה,והפגיון ננעץ הישר בליבה.
האפר שלה התפזר ולכלך את ראשי,אבל זה לא ממש שינה לי. הרגע הצלחתי לנצח את חיות
המחמד של ארס בכבודו ובעצמו ומפלצת,וכל זה לבדי.