כלואה2- פרק 32.

"אמ.." פי נשאר פעור, לא ידעתי מה לענות. לא ידעתי איך להגיב.
"אה מרי?" הוא התקרב אליי עוד יותר. עד שלא היה לעיניי לאן לברוח, הן הביטו רק בעיניו השחורות. "מה יש לך בחוץ?" הוא שאל שנית "מה את מסתירה ממני?".
לרגע, באמת האמנתי שאנדרס נכנס לראשי וקרא את כל מה שלא רציתי לספר. את כל מה שניסיתי להסתיר, גם במבט.
"אמ.." גמגמתי "כלום" ניסיתי לענות בטבעיות. "אין לי כלום" הבהרתי את עצמי יותר ברור. "פשוט.." העיניים שלו בלבלו אותי. החום שלו כשהוא מתקרב אליי הטעה אותי וקטע את חוט המחשבה שלי. "פשוט הגעתי לפה מסיבה מסוימת ועכשיו שאני יודעת שאתה חי אין לי מה להישאר" הוא הסתכל בעיניי לעומק, חוקר האם אני דוברת אמת או שקר. חששתי כל-כך. הייתי גרועה בלשקר, במיוחד לאדם שכביכול לימד אותי לעשות זאת.
"בטוחה?" הוא שאל. אני לא יודעת אם הוא שאל את זה למען הסר ספק או שמא הוא נותן לי להתחרט ולתקן את תשובתי בפעם האחרונה. אני תמיד עושה את זה לאנדי כשאני מרגישה שהוא משקר לי בענייני בית ספר.
"כן" עניתי "אני בטוחה" ניסיתי לעזור לגופי להיות שלו. לא לתת לפחד שלי ולחשש שהוא יגלה שאני משקרת להשתלט עליי.
השקט הזה כל-כך הפריע לי ואפילו מעט הפחיד. מצד אחד, לא רציתי שאנדרס יסתובב וילך עכשיו אף על פי שידעתי שזה יקל עליי כל-כך. מצד שני, לא רציתי שהוא יעלה עליי כי הוא התבונן בי בקפידה.
מזל, מזל שעוד מישהו אחד בעולם עשה טעות. כי האזעקה הרסה את השקט.
"אני.." מלמלתי. ניסיתי להישאר רגועה בתוך מערבולת הרעש של האזעקה.
אנדרס התרחק ממני וצעד לעבר הדלת "שיהיה לך בהצלחה" הוא לחש בעוד גופי עומד באותה תנוחה. "אני מקווה שהוא שווה את זה" הוא הסתכל עליי בחיוך. "מי?" שאלתי בתקיפות.
הוא יצא מהחדר ואחריו נכנס מיד לוקאס "איפה את?" הוא היה מעט לחוץ "את לא שומעת?" הוא כנראה התעלם מהעובדה שהוא ראה את אנדרס בכניסה כי הוא אפילו לא שאל על זה דבר.
הוא לקח את ידי וגרר את גופי לכיוון הדלת ואז במסדרון. הראש שלי היה עמוס בכל-כך הרבה מחשבות.
כשנכנסו אל המועדון, רוב חברי הארגון משכו את תשומת ליבי מהרעש של הדיבורים ביניהם. במיוחד המבטא של צ'יקה. זה הוציא אותי מהמחשבות שהתרוצצו בראשי.
ואז כשפניי הוסטו לעבר לוקאס, נזכרתי בכך שאני לא מאמינה לו לסיפור שהמציא על אנדרס.
משהו בלב שלי אומר לי שאנדרס אומר לי את כל האמת, אני גם לא רואה סיבה לשקר לו.
"לוקאס" הנחתי ידי על ידו כשהוא עומד ואני יושבת על הכיסא ליד אולי.
"כן?" הוא הסיט ראשו מטה.
"שלום לכולם" נכנס כריס בכרזה. יודע בדיוק מתי להיכנס.
חלק מחברי הארגון חייכו וחלק ענו לו.
"מרווח קטן בין משימה למשימה" הוא התעסק בניירת "אבל אין מה לעשות" הוא הרים ראשו אלינו "לא כולם אנשים טובים כמונו" זה העלה לי חיוך של בוז.
"משהו מצחיק מרי?" שאל כריס. השארתי את החיוך והתעלמתי משאלתו והוא המשיך להתעסק בניירת.
הוא חילק לכל אחד תמונה קטנה וכשהגיע אליי התבוננתי בתמונה בקפידה.
בחורה צעירה בעלת שיער שחור חלק ועיניים חומות הופיעה בתמונה. הייתי משערת שהיא בשנות העשרים לחייה. בתמונה היא הייתה רצינית ולא מחויכת.
"דמי אקושט" אמר כריס. "מה היא עשתה?" שאלה אולי "היא גם נראית רעה" מלמלה בנוסף בשקט. האמת שאולי צדקה. דמי הזאת בהחלט הייתה נראית כאילו יצא מסרט אימה והיא שיחקה שם לא אחר מאשר את תפקיד הרעה.
כריס עבר בין כולנו וחילק עוד תמונה אך הפעם בתמונה הופיעה תינוקת, שמה שהעיד על מינה היה הסרט הורוד בשיערה. היא הייתה נראית בת שנתיים לכל היותר.
התחננתי לא לשמוע מפיו של כריס את מה שאני חושבת שהוא הולך להגיד.
"אליסה אקושט" הוא אמר "הבת של דמי" אוי לא. בבקשה שזה לא מה שראשי המעוות חושב.
"דמי נכנסה להריון לא צפוי לפני שנתיים מהחבר שנטש אותה" הוא התחיל "היא החליטה לגדל את התינוקת" חיכיתי שימשיך. כל גופי בער מעצב וכעס בו זמנית.
"דמי היא אישה ממורמרת, חסרת סבלנות ואפשר גם לומר" הוא חשב על המילה בראש "רעה" העביר בפשטות.
"היא נותנת עונשים כבדים וחמורים לאליסה והחמור מכל" הוא אמר ועצמתי עיניי בחוזקה, מחכה לפצצה שתיפול. "היא כלאה אותה בחדר ליומיים בלי אוכל ובלי שתייה" הראש שלי הריץ בתוכו צרחות וכאבים. כל גופי התפתל כאילו הייתי אליסה בעצמי.
"התעללות בידי עד כדי כמעט מוות מבחינתי זה השיא של הארגון" הוא אמר בקול מאיים "אני רוצה בלי יותר מידי עניינים" הוא המשיך "שפשוט תרצחו אותה" הקול שלו הרתיע אותי. הוא הרתיע בנוכחותו.
פקחתי עיניי וניסיתי להסדיר נשימה. בתור אימא מאוד קשה לי לשמוע על הדברים האלה.
העברתי את כרית האצבע שלי על החיוך של הילדה המקסימה בתמונה.
אני מדמיינת מה זה בשביל תינוקת קטנה בלי אוכל ובלי שתייה, בלי משחק קטן, בלי שיחליפו לה טיטול. והכי נורא, בלי אהבת אם.
"אני אעשה את זה" התרוממתי מהכיסא "אני ארצח אותה" אמרתי בפשטות.
ראיתי את לוקאס מסתכל אליי ומגניב חיוך קטן לעברי אך מבטי התקבע על עיניו של כריס שחייך.
"כל הכבוד מרי" הוא אמר על יד כולם "ככה הארגון הזה עובד".
"קחי" הוא השיט לעברי דף לבן שהיה כתוב עליו מלל בכתב יד "אלו כל הפרטים עליה".
קראתי ברפרוף והרמתי ראשי לכריס בחזרה. "בהצלחה מרי" הוא אמר ואני שתקתי.
"בעוד חצי שעה אזעקה נוספת לתחילת משימה" הוא אמר לכולם ויצא.
יצאתי אחריו מבלי לחכות לאף אחד. הלכתי לחדרי כדי לנוח טיפה לפני כל השטויות שהכנסתי את עצמי אליהן.
נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת. נזרקתי על המיטה בכול כוחי.
שכבתי על הגב והתעצבנתי על עצמי כל-כך. בלי סיבה.
הרגשתי מכורה לכל הדבר הזה, להצלת עולם הזאת.
"אוח" התעצבנתי וכיווצתי את הסדין בידיי מעצבים.
"סתומה" נתתי לעצמי מכות קטנות במצח.
התהפכתי לצד שמאל ואז חזרתי בחזרה לצד ימין, לא מוצאת את עצמי.
"מרי" נשמעו דפיקות חלשות ואז הדלת נפתחה. לוקאס ניצב בכניסתה.
"דיי בבקשה אין לי כוח לוקאס" מלמלתי בעוד ראיתי אותו נכנס ללא הזמנה "בבקשה" מלמלתי שנית.
עברתי למצב ישיבה והראיתי ללוקאס את חוסר הרצון שלי לדבר איתו.
"אני לא אציק לך" הוא אמר והתקדם לעברי. לא הצלחתי להבין את הכוונה לכניסתו אם כך.
"קחי" הוא שלף מכיסו האחורי מכתב והשיט לי. כיווצתי גבותיי "מה זה?" לקחתי מידו.
על המכתב היה כתוב 'אימא'. "מה זה?" שאלתי הפעם בטון אחר.
"מאנדי" ענה לוקאס. עיניי התמלאו באושר. "מה?" חייכתי "איך הגעת לאנדי?"
הוא הסתכל עליי בחיוך "ידעתי שאת מתגעגעת וידעתי גם שהוא היחיד שיכול לשמח אותך".
"תודה" קמתי לעבר לוקאס וחיבקתי אותו בחוזקה. לא שאלתי יותר מידי שאלות כמו מתי הספיק ללכת אליו או מדוע עשה זאת כי כל-כך השתוקקתי לקרוא כבר את מה שכתוב.
"אני אשאיר אותך לבד" הוא הלך ויצא מהחדר.
הסתכלתי על המכתב הלבן והייתי כל-כך מופתעת. עכשיו כשאני בוחנת את המילה 'אימא' שכתובה על המכתב, זה באמת היה כתב ידו של אנדי.
חששתי לפתוח אותו, פחדתי להתמודד עם מה שכתוב. לא בהכרח שאלו יהיו דברים טובים.
קרעתי את הצד עם הדבק והתחלתי לקרוא.