מבוך האשליות- פרק 42

אקו וג'סי מצאו את עצמם יושבים בתוך כרכרה שחורה ונוסעת כשזוגות אזיקים כובלים את הגפיים שלהם ולא נותנים לזוז הרבה. מבטה של אקו היה מושפל ומדוכא. היא בהתה בידיה ונזכרה שעד לפני רגע הן נאחזו באדם שהכי אהבה ושהכי חיכתה לפגוש שוב, ושעכשיו גם נעלם מחדש. פעם נוספת.
היא חשבה אולי זה היה רעיון גרוע ללכת לפי החוקים של הדוכסית הזאת.
אולי הייתה צריכה להגיד לו ישר שזו היא, ושיעזור לה לצאת משם ללא פגע, כפי שרק הוא מסוגל לעשות. איזו טיפשה היא הייתה שחשבה שאף אחד לא יתעניין בה מספיק כדי לשלם סכום גדול כל כך כדי לקבל אותה. ועוד מי? איזו אישה מפחידה שרק האל יודע מה היא מתכננת.
"אל תהיי כזאת." ג'סי ניסה לעודד אותה, אך היא הייתה עקשנית. "מה קרה לשמחת החיים שלך?"
"התנפצה כשפגשה את המציאות." השיבה.
"המציאות? המציאות הפגישה אותך איתו, עם האהבה שלך." הוא ניסה לשכנע אותה בכל זאת, והאמת, שהטיעון שלו היה די צודק. "אם הוא באמת כמו שתיארת, אז אין מצב שהוא יניח לה לקחת אותך בלי מאבק."
היא הרימה אליו את ראשה וחיוך קל ואופטימי הצליח להתחדש על פניה. הוא ירד כאשר נזכרה שעוד פרט ששמה לב אליו במהלך הנשף. "אתה הכרת את הבחורה הזאת מהמכירה? זאת שהציעה מאה אלף בשבילך?"
הוא כיווץ את עיניו בניסיון לחשוב. "לא." השיב. "אבל אני חושב שיצא לי לראות שהיא מסתכלת עליי לפני כן."
אקו גיחכה. "אתה חושב שהיא תצא למאבק בשבילך?" היא שאלה.
"אני מאוד מקווה." הוא אמר. "אני לא יכול לסמוך רק על הבחור שלך שיעשה את זה."
טלטלת הגלגלים נעצרה כמעט מיד לאחר שסיים את דבריו. הם נעצרו. דלתות אחורי הכרכרה נפתחו והאישה שקנתה אותם עמדה בפתח, כשחיוך רחב, זומם ומלא תקווה מקשט את פניה, ומשדר בדיוק את ההיפך ממה ששניהם הרגישו.
"קדימה, צאו," היא סימנה להם עם ראשה. "צ'ופ, צ'ופ, ככל שתיתנו לי את מה שאני רוצה מהר יותר ככה אשחרר אתכם מהר יותר." היא תפסה בשרשרת המתכת שנחה על הרצפה ונקשרה אל אזיקיהם. היא הסתובבה והתקדמה על פני שביל האבנים עליו עמדה, ושעל ידו נעמדה הכרכרה.
חיוכים מופתעים לטובה הופיעו על פני שניהם, והם מיהרו לצאת וללכת אחריה, לפני שתיאלץ לגרור אותם איתה.
השביל השחור הוביל לאחוזה מרשימה אך צנועה, שנבנתה על סף צוק שלפי קולות הגלים, בוודאי ניצב על קצה ימה גדולה. זה זמן רב בו אקו לא שמעה את קולות הגלים מתנפצים, וזה עשה לה טוב. זה החזיר אותה לרגעים טובים שאהבה לזכור.
דלתות האחוזה פנתו בפנים, והאישה, ברוב טובה נתנה להם להיכנס ראשונים.
היא עדיין אחזה בחבל השלשלות שמנע מהם לנסות לברוח, ולמרות זאת נראה שכלל לא דאגה מכך. כנראה שלהבדיל מכל שאר חברותיה, היא מסוגלת לגרום לאנשים לעשות כרצונה בעזרת התקווה, ולא הפחד, שזה, למי שמבין, רגש הרבה יותר חזק ומשכנע.
ושלהבדיל מחברותיה, היא לא מתכננת להגיע לגדולה, רק- להגשים את החלום שלה.
דלתות האחוזה נסגרו עליהם כאשר האישה נכנסה פנימה לבסוף. היא עדיין חייכה. עכשיו, כל מה שהייתה צריך לעשות, זה לקבל מהם את מה שהיא רוצה.

עוד לפני ששניהם עלו על המרכבה, קווין בחנה את ניקולאי היטב.
המבט שלה לא זז ממנו, במשך כל זמן הנסיעה, והשתיקה רועמת שסבבה אותם לא הצליחה לעזור לו לא להתייחס לזה.
"פשוט תפסיקי." הוא גער בה, והיא חייכה.
"אני מטרידה אותך?" היא שאלה.
"עכשיו- כן. תמיד- גם כן." הוא השיב. "אין לך משהו יותר טוב לעשות? כמו, לצעוק על הנהג?"
"לא. אני מחכה." קווין השיבה. "ככה אני מחכה."
"טוב, אז תחכי בצורה אחרת." הוא ביקש. "ואנשים מתפלאים למה בכלל גנבתי את הלב שלך. הם רק צריכים לדמיין את זה-" הוא הסתכל עליה בחטף. "אבל גרוע יותר."
"ככה אתה מחכה?" היא שאלה.
"ככה אני מעביר את הזמן." הסביר.
"בחירה גרועה." קווין העירה.
"זה יותר טוב מלבהות במבט מטריד על מי שמולך." ניקולאי העיר לה בחזרה.
"היי, תגיד תודה שלא הרגתי אותך כשהייתה לי הזדמנות." היא ביקשה.
"ובכן, תודה שלא הרגת אותי עדיין, קווין, זה מאוד מתחשב." הוא השיב לה בציניות.
"המלכה." היא תיקנה אותו בטון מאופק.
"ולמה באמת לא הרגת אותי כשהייתה לך הזדמנות?" הוא הסתקרן.
"ללא סיבה מיוחדת כל כך, אני פשוט מתה לראות את המפגש המחודש שלך ושל דודה שלך." היא חייכה, סקרנית בעצמה. "מאוד מעניין."
"שמח שחיי המשפחה שלי מבדרים אותך." ניקולאי הוסיף לומר בציניות.
באותו רגע, הכרכרה נעצרה. קווין קמה ופתחה את הדלת. היא ירדה מהכרכרה, וניקולאי אחריה.
"מה עם הכסף שלי?" נהג הכרכרה פנה אליהם.
קווין כיווצה את עיניה בכעס. היא סובבה אליו את מבטה המאיים. "יש לך מזל שאתה עדיין חי עכשיו." המבט הרציני שעל פניה והטון האכזר שלה הבהילו אותו, והוא וויתר.
"הא, אולי לפעמים האופי שלך יכול להועיל." ניקולאי הודה בעוד נהג הכרכרה הסתלק במהירות. הוא הרים את ראשו והסתכל על האחוזה הגדולה. "כמה זמן לא הייתי פה."
"ואני עדיין מתקשה להאמין שאי פעם היית במקום בנוי." קווין הוסיפה כשהיא בוחנת את הבניין בעצמה.
ניקולאי התחיל ללכת והיא צעדה אחריו. "תעצרי." הוא פסק עליה.
"תסלח לי?" היא שאלה והרימה גבה. "אני אמרתי שאני רוצה לראות את זה."
"כן, שמענו." הוא אמר. "אבל תני לי להיכנס קודם. עליי היא סומכת." הוא חזר ללכת וקווין נשארה שם לבד.
"מאוד מפתיע." היא אמרה לעצמה בשקט.
דלתות האחוזה נפתחו בשביל ניקולאי והוא נכנס פנימה.
קווין הסתכלה עליו עוזב, ואז החליטה בכל זאת שלא לעמוד מרחוק ולחכות שמשהו יקרה. היא החלה להתקרב ולהתקדם בשביל הכניסה. היא הייתה קרובה מספיק לאחוזה כדי להיכנס בעצמה, אבל לא עשתה את זה. היא הסתובבה באזור החיצוני של האחוזה, החלה להקיף אותה ולבחון את סביבתה. האחוזה עמדה על צוק שמתחתיו ים גולש. היא עמדה על הקצה והסתכלה על הגלים כשהתנפצו על האבנים שלמטה.
ידה נתפסה בחוזקה על ידי יד אחרת, חזקה וגדולה ממנה.
היא מיהרה להסתובב אליו, מתכוננת להעניש את מי שהעיז לגעת בה.