מבעד למראה – פרק אחד עשרה

הרגשתי את שפתי על שפתי. חמימות ומזמינות. התנתקתי ממנו בעדינות.
"ניקולס…" לחשתי.
"אל תגידי שאת לא רוצה את זה." אמר, ואני רציתי. רציתי מאוד. הוא התקרב אלי ונישק אותי שוב. ידו האחת מונחת על הלחי שלי וידו השנייה על המותן שלי. ידי טיפסו במעלה גבו. הנשיקה, שהתחילה עדינה, נהייתה עכשיו יותר חזקה ויותר תובענית. ידי היו כרוכות סביב צווארו של ניקולס וידיו היו מונחות על מותני. התנתקתי ממנו כשהרגשתי שאין לי אוויר. הצמדתי את המצח שלי למצחו ויכולתי ממש לשמוע את ניקולס מחייך.
"כמה זמן?" שאלתי.
"את רוצה לשמוע משהו בסגנון של מהגן?" שאל ניקולס.
"כן." אמרתי.
"מהגן." אמר ניקולס. חייכתי. ניקולס התרחק ממני ותפס את ידי, ביחד הלכנו לאוהל ונכנסו פנימה. התיישבתי על אחת הספות וניקולס התיישב לידי.
"עכשיו ברצינות – ממתי?" שאלתי.
"מלפני שנתיים." אמר ניקולס.
"וואוו, זה מעליב ומצחיק בו זמנית." אמרתי.
"מעליב ומצחיק?" שאל ניקולס.
"מעליב – אנחנו מכירים אחד את השני מהרגע שנולדנו – ורק לפני שנתיים התאהבת בי? וזה מצחיק כי הייתי בטוחה שאתה מאוהב באנה." אמרתי.
"למה חשבת שאני מאוהב באנה?" שאל ניקולס. הסמקתי.
"מהדרך שבה התנהגת שהיא בסביבה." אמרתי.
"אנה נחמדה והכל, אבל אני מאוהב בך." אמר ניקולס.
"אוו, זה כל כך חמוד." אמרתי. ניקולס גלגל עיניים והתקרב אלי. הוא נישק אותי שוב. אני מודה, זאת לא הנשיקה הראשונה שלי עם בנים, אבל זאת הייתה הכי טובה. אולי זה קשור לעובשה שאני מכירה את ניקולס כל כך הרבה זמן, או שזה קשור לעובשה שגם אני דלוקה עליו בסתר… טוב נו, זה בגלל שאני דלוקה עליו בסתר. ניקולס דחף אותי בעדינות והשכיב אותי על הספה. הוא נשכב מעלי וכך המשכנו להתנשק. כולם היו עדיין בארוחת הערב כך שלא היה אף אחד שיטריד אותנו. האצבעות שלי הסתבכו בשערו של ניקולס וידיו החליקו במורד גבי אל מותניי. האוהל היה חשוך מלמד כמה גחליליות שריחפו מעל השלחן, אווירה סופר-רומנטית. התנתקתי מניקולס והבטתיבו, הוא הביט בי וראיתי ניצוץ נדלק בעיניו.
"לא." אמרתי.
"בטוחה?" שאל.
"כן." אמרתי. ניקולס נראה מעט מאוכזב אבל כשמשכתי אותו אלי לנשיקה נוספת, נראה שהוא התגבר. אחרי כמה זמן התנתקתי מניקולס והתרוממתי לישיבה.
"מה קרה?" שאל ניקולס.
"כבר מאוחר." אמרתי.
"ו…?" שאל ניקולס.
"אנחנו צריכים ללכת לישון, לא?" אמרתי.
"אהה, הבנתי." אמר ניקולס.
"מה הבנת?" שאלתי.
"את סתם לא רוצה להתמזמז איתי." אמר.
"אוי, אתה מדבר שטויות." אמרתי והרגשתי שאני מאדימה. ניקולס צחק וקם מהספה.
"את צודקת, אנחנו באמת צריכים ללכת לישון." אמר. קמתי גם אני מהספה ואז משהו על השולחן צד את עיניי.
"היי! אלה התיקים שלנו!" קראי. הרמתי את הילקוט שלי מהשולחן, שכחנו שבאנו איתם.
"וואוו, שכחתי מהם." אמר ניקולס.
"איפה הם היו?" שאלתי.
"אני לא יודע, בטח בדקו אותם או משהו כזה." אמר ניקולס. אני שונאת שמחטטים לי בדברים. ליד התיקים היו גם פיג'מות (ליתר יוק – כותונת לילה בשבילי וחולה ומכנס לבנים בשביל ניקולס) ומגבות. ניקולס ואני החלפנו במהירות בגדים והלכנו לחדר אחר באוהל. שמתי לב שמשהו שם שונה.
"ממתי יש פה מיטה אחת?" שאלתי. כן, אחת המיטות שהיו באוהל פשוט התפוגגה. ניקולס הביט בי.
"את יודעת מה זה אומר…" אמר.
"לא." אמרתי. ניקולס שוב התאכזב.
"אבל אני מרשה לך לנשק אותי ללילה טוב." אמרתי ועליתי למיטה. ניקולס נשכב בצש השני של המיטה והביט בתקרה.
"אתה מתגעגע הביתה?" שאלתי.
"כן.." אמר ניקולס.
"גם אני." הודיתי. ניקולס כיסה אותי בשמיכה.
"לכי לישון בובס." אמר.
"שתוק, פרי." אמרתי בחיך. אחרי כמה דקות נרדמתי.

למחרת בבוקר, כשהתעוררתי, פקחתי את עיניי וגיליתי שניקולס לא נמצא לידי.
"ניקולס?" צעקתי. אין תשובה. לא יכול להיות שהוא… נעלם?