אשמייק חלק 22~

ראלף, כריס ודייב היו על הבמה. האולם היה ריק, ומאות מושבים ריקים היו מסודרים באופן מדרגתי בשורות בחלל האולם. ישבתי באחת השורות הקדמיות, מביטה בראלף מכה בתופים, ובדייב מכוון את הגיטרה. נמנעתי מלהביט בכריס.
אתמול, אחרי שהפלתי את כריס בטעות כי הוא אמר לי מה שאמר, הרגשתי מבולבלת לחלוטין. סחבתי אותו לחדרו, מנסה לפתח איתו שיחה, כי פחדתי שפתאום יתעלף או משהו. לבסוף הוא פלט לי איזה משפט על זה שהוא עייף, כי כבר הרבה זמן הוא לא ישן כמו שצריך. תהיתי אם זה קשור אלי, חוסר השינה הזה. וכשהנחתי אותו במיטתו, הוא נרדם בשניה שעצם את עיניו. כריס לא אמר דבר היום, אבל נראה שישן טוב, כי מבטו היה ממוקד, והוא לא יצא מחדרו במשך כל היום.
ניסיתי בכול כוחי להתעלם ממה שהוא אמר, שהוא אוהב אותי וכל זה… זה כלל לא נחמד לדעת שמישהו התאהב בסיפור הכיסוי שלך, ועוד יותר גרוע, זה שאתה ציפית לזה. למזלי הטוב או הרע, כריס לא זוכר כלום. כשראיתי אותו היום בפעם הראשונה, הוא רק גירד בראשו בישנוניות ושאל אותי "מה קורה".
היה לי דחף לדפוק לו את שולחן הקפיטריה על הראש ולצרוח, "ניסית להתחיל איתי זה מה קורה!!!", אבל פשוט הנהנתי בחיוך וארוחת הערב נמשכה כרגיל. מבטיו אבל לא נפסקו, ועכשיו כשידעתי מה הוא חושב כשהוא מביט בי, התחלתי להרגיש אי נוחות תחת מבטיו החשאיים.
הפרט הכי מתסכל הוא שהוא חושב שאני בן. אני לעולם לעולם לעולם ל-ע-ו-ל-ם לא אגלה עכשיו, לא אוכל לסבול את הבושה שתגרם לי, ואת הבוז שבטח יהיה בעיניו. אולי הוא כלל לא אוהב בנות? הרי הוא סיפר לי בעצמו שהוא מתעב חלק גדול מהן!
נענעתי בראשי בתסכול, שכחי מזה, אנג'לה.
"הי." קול מוכר נשמע לידי.
הסתובבתי. זה היה ראש חלמון, כלומר, דורה. הוא נראה נאה גם, רק ילדותי יותר, והמבט המלכותי הזה לא סר מפניו. "הי," עניתי לו.
"כריס מתנהג מוזר לאחרונה," הוא אמר בטון צונן, "אני מניח זה קשור אליך."
עצביי המתוחים מכל הדברים שקרו לאחרונה כבר היו רופפים לגמרי, כמו מסטיק שנמתח ולא חזר לקדמותו. המהמתי משהו בחזרה.
ראש חלמון לקח זאת כהסכמה, "אתה יודע שזה לא בריא לו, כן?"
המהמתי עוד משהו.
"כריס שונה ממכם, עם של מתבגרים דפוקים וחסרי תועלת, אני עדייו לא מבין איך הוא מסוגל להתמודד עם חברה סוג ת' כמוכם."
המהמתי עוד משהו בלתי מובן, אבל היי, כל עוד הוא מרוצה, זה לא איכפת לי.
"אתה חושב שהוא חבר שלך, נכון? שזה שהוא הכניס אותך לחדר שלו בכזאת חופשיות אומר שאתה חבר שלו, נכון? אבל הנה משהו חדש – אתה לא!"
חמודי, אם היית יודע אילו משפטים כריס אמר לי אתמול, היית משתין פופקורן. נזכרתי במגעו של כריס ובחום הנפלט משפתיו ומגופו והצטמררתי.
ראש חלמון פירש את הצמרמורת אחרת, "אוה, אז אתה כן חושב שאתה חבר שלו?!" הוא התרעם.
מה יש לילד הזה?
"זה שהוא נתן לך לישון על מזרן על הריצפה לא אומר דבר!" הוא כמעט פלט להבות.
"אוה, ישנתי איתו במיטה," תיקנתי אותו בהיסח הדעת. הבנתי שעשיתי טעות קצת מאוחר מדי, כי ראש חלמון נהיה פתאום אדום באופן מחשיד.
"הלו? הכל בסדר?" נפנפתי את ידי מול פרצופו.
ראש חלמון החל לרטוט, ואז הוא פרץ בבכי חרישי ויצא מהאולם בסערה. בשם כל אלוהי המסטיקים, מה עובר על אנשים בזמן האחרון?
שחררתי גיחוך נואש וחזרתי להביט בבמה, מבטי הצטלב עם כריס, שצמצם את עיניו ובחן אותי. מצמצתי, לא יכול להיות שהוא נזכר?
בבקשה לא! זה הולך לסבך את כל הסיפור! אבל העובדות היכו בי. כריס לא היה שיכור באותו הזמן, הוא רק היה עייף באופן קיצוני. הוא בטח ישכח כמה דברים, אבל לא בהכרח מה שאני רוצה שישכח.
הוא רק המשיך לשיר, קולו מהמם את הדממה, פניו בוהקות באדמימות. ניתקתי את מבטי באופן הכי טבעי שיכולתי לסגל לעצמי. לבסוף, כשדייב הראה לראלף את שעונו, הם החלו להתקפל. רציתי להימנע מלהביט בכריס, הבטתי בקצה של הבמה, הכי רחוק ממנו, וידעתי שאני מתנהגת הכי לא טבעי שאפשר לבקש ממני.
לפתע הוא נכנס לשדה ראייתי, הוא הביט עלי ברצינות, הרים את ידו והצביע עלי, לאחר מכן הפך את ידו והצביע על עצמו, ולבסוף הניח את אצבעותיו על שפתיו, מבטו שואל.
הוא זוכר, בקושי, אבל זוכר.
מבטי הבוהה לא נתן לו תשובה מלאה, אבל מספיק כדי לגרום לו להחוויר, ולעיניו לתור אחר שלי.
מה אני עושה?
יוצאת, כמובן, בורחת.
מה שהתפללתי שלא יקרה, קרה. הוא קפץ מהבמה ותפש את כתפי, "אני צריך מילה איתך." הוא מלמל, ובלי לשאול החל לגרור אותי אל מחוץ לאולם.
טוב זה היה ברור שזה יקרה מתישהו, גיהנום, הנה אני באה.
הוא גרם לי להתיישב מאחורי הברזייה הגדולה שליד חוות הסוסים, וכמובן ששרר שקט מביך.
"אני… אה…" התחלתי למלמל.
"אני מצטער," הוא אמר. "האמת היא, שכשנזכרתי במה שקרה חשבתי לשקר לך, שהתבלבלתי בינך לבין מישהי או משהו כזה, אבל לא יכולתי."
שקט.
"אני… אה… יודע שזה מרתיע אותך." הוא דיבר חלושות, כאילו יצא לו כל האוויר. נכון, אני צריכה להתנהג כאילו זה מרתיע אותי, כי אני מייק. אבל אני גם אנג'לה. ואני יותר אנג'לה ממייק, אז זה הופך את הכל להרבה יותר מסובך.
אזרתי אומץ, "האמת היא…" כשהתחלתי לדבר כריס התכווץ כאילו שלחתי אליו סכינים, "האמת היא שאני…"
"אל תגיד את זה." כריס התיישר לבסוף, "אני חשבתי שאני ישר מספיק כדי לדבר איתך פנים מול פנים אבל אני לא, אז פשוט…"
התעלמתי, "האמת היא שאני… בננה."
"…תלך..- מה?" תשומת ליבו הופנה כולו אלי. הוא הביט בי במבט הלום, עיניו פקוחות לרווחה, פיו מעוקל בקימור תמה, ראשו נטוי.
"מה ששמעת." נאנחתי. לא ידעתי מה אני עושה, אבל זה הדבר הכי טוב שיכולתי לחשוב עליו. "כבר הרבה זמן רציתי לומר לך את זה, אבל אני בננה."
כריס רק הצליח למלמל, "וזה בסדר? להיות בננה?"
"קשה." הנהנתי, קצת חוששת מהכיוון שכריס לוקח אליו את המשמעות "בננה", "אבל יש לי את האפרסק-כריס, אז אני בסדר."
כריס נראה ממש מבולבל עכשיו, הוא כנראה ניסה למצוא משמעות נסתרת בדברי, כשבעצם אני מדברת רק שטויות! כריס בהה בי, "למה אתה לא אפרסק גם, אז?" הוא ניסה לחתור עם רעיון.
"כי בננה היא צהובה," המשכתי להטיח טענות חסרות בסיס שרק המשיכו לבלבל אותו. הוא נראה חושב, פניו הרציניות והיפות חורשות את מבטי.
"נכנעתי, למה אתה מתכוון?" הוא לבסוף הרים ידיים.
"לכלום, בעצם…" מלמלתי.
כריס בהה בי בהלם פעם שניה, ולבסוף פלט "פפףףףףףף" ארוך ונשכב על הדשא. "לפעמים אתה כל כך מוזר, מייק." הוא אמר, אבל הוא נשמע פחות מפוחד.
שקט.
"חשבתי שתירתע, האמת." הוא לבסוף אמר.
שוב שקט, הפעם לזמן ארוך יותר. משהו כמו חמש דקות הוא שכב ולא זז, בוהה בכוכבים. ראיתי את דייב וראלף יוצאים מהאולם, נועלים אותו. הם תרו בראשם אחרינו, אבל לא ראו אותנו מפני החושך, ומפני שהם היו נמוכים יותר. הם עזבו לבסוף. אחרי עשרים דקות של שקט, הייתי בטוחה שכריס נרדם, ובאתי לקום.
"זאת אומרת שיש לי סיכוי," כריס אמר, ראיתי את שיניו הלבנות בחשכה והבנתי שהוא מחייך, "מפני שאתה בננה."
למרות שעוד הספקתי להירגע, התחלתי להילחץ שוב, "אה…"
הוא הסתובב והתגלגל לעברי, שוכב על בטנו. הוא משך אותי בחוזקה כך שפניו היו קרובות לשלי, ויכולתי לראות את מבטו. הוא חייך, באופן מפתיע. היה שם זיק שובב, משהו שלא ציפיתי ממנו.
"איך אתה.. מרגיש?" ניסיתי להתעלם מהעובדה שכריס קרוב כל כך שיכולתי לשמוע את הרוח מבדרת את שיערו.
מבטו סקר את פני, "מוזר. חדש, אפשר לומר." הוא מלמל חרישית, חיוכו נמחק. "מרגיש כמו שהרגשתי כשהצלחתי לבנות את הבקתה הראשונה שלי."
בקתה ראשונה? בקתה?!
טוב כנראה אני לא יודעת על כריס הכל כמו שחשבתי. "ו.. אה… הכל בסדר?" הצלחתי לגמגם.
"לא. אבל ממתי הכל בסדר אצלי?" כריס צחק צחוק משוחרר, כאילו קפיץ השתחרר אצלו. "ברכותיי, הצלחת לקלף מעליי את הכיסוי האחרון שלי. אני הולך להיות ישיר איתך מעכשיו."
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. ידעתי שכריס תמיד הסתייג ממני למרות שנחשבתי איפשהו כ"חבר" שלו. אבל מעולם לא תיארתי לעצמי שזה יקרה כל כך מהר, שאשבור את חומת הקרח שציפתה אותו.
"איך?" מלמלתי.
"חשבתי על זה," הוא אמר. "מעולם לא הייתה לי את התחושה הזאת," הוא הביט בעיני, "לגעת. נגעלתי מאנשים שחשו אותה, ואני עדיין נגעל מאנשים שמקשיבים לה באופן יומיומי ללא חשבונות. אבל עכשיו אני מסוגל להבין לפחות את הקושי. החלטתי, שאם אתה האדם היחיד עלי אדמות שאני מרגיש לידו, מרגיש משהו לידו, מרגיש שאני חי לידו, אני שם קצוץ על כל שאר העולם. וזה בדיוק מה שאני עושה עכשיו."
עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק. הפכתי את כריס לחיית פרא?!
לפני שהספקתי לצייץ, הוא פתח את פיו ונראה שרצה לומר משהו. "אני, אה…" הוא בלע את רוקו, "איבדתי קצת מהשפיות שלי בבית שלי… הייתי עייף ואה…"
טמנתי את ראשי באדמה, לא רציתי להקשיב. הייתי המומה מהשינוי שחל בו, מצד אחד הייתי שמחה עד הגג מזה שכריס נפתח בשבילי סופסוף, אבל מצד שני – הפכתי את כריס למשהו שאני כבר לא יודעת לא הוא יתפתח.
הוא בחן בדממה את שתיקתי, ניחשתי שהוא שוב מבולבל, אבל לא כמו מקודם. מה הוא רוצה להגיד? מה הוא עשה בלילה ההוא? האם יש לזה קשר לכך שהוא בהה בי בבוקר? לא! אני לא רוצה לדעת! אבל אני גם כן!
נאנחתי, "זה בסדר…" מלמלתי, למרות שלא היה לי מושג מה קרה.
ידיו אחזו בפני והרימו אותן מהאדמה, "זה בסדר?" הוא שאל.
גמגמתי, "כן?"
זה קרה כל כך מהר שלא הספקתי להגיב, הוא פשוט עט עלי ואחז בזרועותי, העמיד אותי על רגלי, מצמיד את שפתיו לשלי ושלח לי צמרמורות בגוף שביטלו לי לגמרי את חוש התחושה. הוא ניתק את שפתיו והביט בי. חשתי מפגרת, על זה שלא חשתי בכלל!
"אז זה בסדר?" הוא לחש. ולא חיכה לתשובה, הוא הרים אותי והצמיד אותו אליו, ידיו החסונות סביב גבי, רגלי באוויר. הבטתי בו בשוק טוטאלי, הוא הביט בי בפרצוף של ילד שנתפס עושה מעשה לא טוב, אבל שממשיך לעשות אותו, ונהנה מזה.
הוא בהה בי כמו שבוהים באוצר שאתה לא מאמין שמצאת. התחלתי לחזור לעצמי ולהבין שכדאי לי לפעול מהר.
"אהה…" הצלחתי למלמל. אבל ברגע שפי נפתח הוא שוב מתח את צווארו כדי להגיע לשפתיי, והפעם התחלתי להרגיש את החולשה באה מהר יותר, כי כריס לא היה ילד, והוא ידע איך עושים את מה שהוא עושה כרגע. ושכרגע נכנעתי לו, ואני מגיבה לו. בזמן שידו אוחזת בגבי, והשניה צמודה לעורפי, מונעת כל סיכוי בריחה, התחלתי להיחלץ מהתחושה המוזרה שפיו של כריס גרם לי, ולהבין שכריס מחזיק אותי בתנוחה מוזרה.
אז פעלתי.
ניסיתי להזיז את ידי, אבל הן היו דבוקות לגופי, ניסיתי ליפול, אבל כריס אחז בי כמו שאוחזים בקיסם, ולכן ניסיתי לסבך את רגלי ברגליו. זה הצליח.
הוא מעד ואני אחריו.
"כריס!" אמרתי בניצחון, "תן. לי. לחשוב. על. זה." אמרתי בין שאיפה לנשיפה.
הזדקפתי. הבנתי בשלב מאוחר מדי שאני יושבת על חזהו והוא מביט בי במבט סתור, מבולבל.
הוא חייך באופן טיפשי, "אז יש לי הזדמנות." חיוכו התרחב.
"אם תתנהג יפה," ניסיתי לקום, אבל כריס שיטח אותי עליו.
"איך אני אדע אם אני מהתנהג יפה?" הוא שאל, בוחן את תגובתי.
באופן מהיר ומקצועי שלחתי לו אגרוף לבטן. כמו היימליך, אבל במטרה לחנוק.
הוא השתנק והתגלגל, צוחק בו זמנית.
"אם אני לא מכה אותך." מלמלתי.

"מצטער." כריס מלמל לי לאוזן בארוחת בוקר, אבל זה לא נשמע כאילו הוא מצטער כלל. אבל הוא כבר לא ניסה לחבק אותי מאחור כל הזמן כמו אתמול, כשחזרנו לביתן שלנו. הוא נראה מחושב יותר עכשיו, בייחוד עם כל האנשים מסביב. הסתובבתי כדי להביט בו שוב, מבטו נראה שובב, שמח. חיוכו, שלא היה בו שמץ של זיוף גרם לי להרגיש מוזר ולהיזכר באתמול. אבל אז הוא הזדקף, וחיוכו נמחק, חוזר למצבו הרגיל.
עם כל האשמה שבזה, התחלתי להרגיש מיוחדת.
אבל ידעתי שאצטרך לספר לו, לפני שאתן לו "אישור". כריס הגיע למסקנה שאני אוהבת אותו גם, מה שנכון, אבל הוא חושב שאני "מייק". אז זה אומר שהוא כלל לא נמשך לבנות. אני פוחדת לספר לו את האמת, גם כי אאבד אותו וגם פחדתי מתגובתו, ולכן אחשוב על פיתרון בזמן שיש לי. בעית הארב כמעט נשכחה ממני, אבל ידעתי שאצטרך לטפל גם בזה.
יותר מדי בעיות לחשוב עליהן!
הלכתי למזנון והתחלתי להגיש לי, כריס בא גם ורכן לעבר דוכן הגבינות. קרוב מדי. בזריזות של שועל הוא נשק לתנוך שלי ושלח צחוק מתגלגל חרישי אל תוך אוזני, גורם לצלחתי לרעוד בידי. וכל זה בזמן שהטבח היה עסוק בלהגיש לי בורקס. כריס חמק משם במהירות לפני שהספקתי לעשות משהו.
אני צריכה להתמודד גם עם זה עכשיו, מלמלתי לעצמי בראשי. לא להתמודד עם כריס, אלא להתמודד עם התחושה המסחררת שהוא מביא איתו, ושמפריעה לחוט המחשבה הלא-כל-כך יציב שלי גם ככה. והעובדה שהוא יודע שזה מה שהוא גורם לי, לא גורמת לו להפסיק כל כך.