המלאך השומר שלי
רצתי במעלה הגבעה כשהרוח נושבת על פניי. רציתי להתפרק, ליפול, להשתחרר מהכל, אבל ידעתי שאני צריכה להישאר. את כל כוחותיי הנותרים השקעתי בריצה, קיוויתי שהנשמה שלי תילקח אי שם למעלה, למקום טוב יותר. מקום שבו אהיה עם המלאכים.
תמיד אהבתי את המלאכים ואת הכנפיים שלהם. הם יכולים לעוף לכל מקום, הרחק מכאן. לא להיות תלויים באף אחד, להיות חופשיים.
חופשיים.
כל כך הרבה זמן שלא הרגשתי חופשיה. כמעט 3 שנים שנסגרתי בפני כולם. התמודדתי עם הכל לבד, סבלתי, בכיתי בשקט, נשברתי והרמתי את עצמי חזרה למעלה כל פעם מחדש.
המשכתי לרוץ, רגליי לא עוצרות לרגע. מדי פעם זזתי מרוכבי אופניים שבאו מולי במהירות. לאורך כל הריצה הבחנתי בציפור דואה לידי, בז אצילי שחלק מנוצותיו אדומות. בכל הרגעים הקשים בחיי הוא היה שם. תמיד הייתי מסתכלת למעלה לשמיים ורואה אותו דואה לו למעלה לבדו עד שהיה נעלם בשמי הלילה.
לפעמים אני אוהבת לחשוב שהוא שומר עליי ומוכיח לי כמה אני חזקה גם ברגעים שאני מרגישה כל כך חלשה. החולשה והבדידות שחוזרות אליי כל פעם, אבל הוא תמיד היה שם למעלה.
הבז הזה הוא מלאך שומר.
המלאך השומר שלי.
תגובות (0)