רומאו ויוליה הסיפור החרדי

אני גר במאה שערים.
חרדי לכל דבר ועניין, שלוש תפילות ביום, לומד גמרא מהבוקר עד הלילה, ולמה?
לא יודע למה.
ככה חונכתי.
אבל לא עלי אני כותב, בסיפור הזה אני רוצה להראות את האבסורד ואת הניגודיות שבין מה שמצופה ממני כבחור חרדי לבין מה שאני עושה בפועל.
יש לי שכנה, גם היא חרדיה, והיא אחת מהבנות היפות ביותר שראיתי מימי, וכן, ראיתי, למרות שאני חרדי, אני מסתכל.
אני משתדל שלא יראו שאני מסתכל כי זה מבייש וגורם לי להרגיש חייתי ורדוד, אבל מה לעשות, הגוף הנשי מעורר בי השראה, ואולי עוד כמה דברים…
בכל מקרה במשך חודש, יום אחר יום, הייתי מביט על רבקה בצאתה מבייתה לסמינר וכן כשחזרה.
לא נעים לי להודות אך למדתי בעל פה את מערכת השעות היומית שלה, וכך הייתי מחכה בפינת הרחוב, נבוך, נסתר מעין האנשים, ומביט בילדה היפהפיה הזו, שנפשי או שמא גופי, כל כך חשק בה.
כך נמשך חודש, הרגשה נוראית של בושה ונואשות הייתה חודרת את עצמותיי בכל פעם שנעלמה העלמה הזו מעיני.
עד שיום אחד שמעתי אותה מספרת לחברתה בפלאפון ה"כשר" שלה ש "אני לבד בבית היום ומחר, כן, כולם נסעו לבני ברק לבר מצווה של שמעון ונשארים ללילה אצל סבא לצ'ולאנט".
זה לא מוזר שהיא לא הצטרפה למשפחתה, ככה זה, לפעמים הבר מצווה היא רק להורים ולבנים, הבנות לא מוזמנות כי אין להן מה לעשות שם.
עכשיו שלא תבינו אותי לא נכון, אני ידעתי מה עלולות להיות ההשלכות של מעשי, אך נהייתי אובססיבי וכך מצאתי את עצמי ניגש אליה שניה לפני שנכנסה לביתה.
"היי… רבקה?" שאלתי במבוכה.
"כן?" ענתה מופתעת.
היא מכירה אותי כי אנחנו שכנים אך מעולם לא החליפה איתי מילה.
"אני יכול לדבר איתך רגע? אבל בפנים שלא יראו" אמרתי במהירות.
הייתי נבוך עד עמקי נשמתי, אך חיוכה המתוק הרגיע אותי.
"בוודאי, בוא כנס" היא לחשה, פתחה את הדלת בפני ונתנה לי להיכנס ראשון.
נראה היה שהמבוכה שלי מצחיקה אותה.
אותי זה לא הצחיק.
עכשיו הייתי לחוץ באמת, למרות כל החזרות שעשיתי בשירותים מול המראה, נראה ששכחתי מה רציתי להגיד לה.
היא נעלה את הדלת.
זה היה מוזר כי שנינו יודעים שיש איסור איחוד, ואסור לשתינו להיות באותו בית כשהוא נעול או אפילו עם דלת סגורה, אך מכיוון שהדבר שיחק לטובתי לא אמרתי דבר.
"אפשר להציע לך לשתות משהו?" שאלה באדיבות.
"הממ תודה, אולי מים" גמגמתי בחזרה, אך הייתי אסיר תודה, החיוך שלה והכנסת האורחים שלה ממש שברו את הקרח.
"כיצד זכיתי בכבוד לארח אתכם?" שאלה בגוף שני רבים, כפי שנהוג בציבור.
השתחרר מגרוני צחוק נבוך שדעך במהירות "תקראי לי פשוט שמואל " אמרתי בחיוך.
היא חייכה חזרה.
"אוקי שמואל" אמרה, טועמת את שמי כאילו מעולם לא קראה לגבר בשמו הפרטי "במה זכיתי לארח אותך?"
למרות שבתחילה הייתי נבוך, עכשיו אומץ לבי חזר אלי, כנראה מהקלילות שלה.
"אני רוצה לדבר איתך" אמרתי.
"על מה?" שאלה בסקרנות.
חייכתי, "פשוט לדבר איתך".
היא חייכה בהבנה והסמיקה.