על הדף שלי
כשאני כותבת כל יום אני יודעת שאני באמת במצב קשה.
בדרך כלל אני צריכה לדבר ולצעוק רק כדי שכולם ישמעו. לדבר רק לשם הדיבור.
שיראו שאני חכמה. שיש לי הרבה מה להגיד.
אבל כשאני עצובה המילים פשוט נשפכות ממני גם אם הן חסרות פואנטה. יש לי כל כך הרבה מה לומר עד כדי כך שלפעמים, אני יושבת אל מול הדף ולא יודעת מאיפה להתחיל, למרות שהסיפור הזה לא יגיע לשום מקום.
כשאני עצובה אני כותבת. את זה אני יודעת.
לפעמים אני גם כותבת סתם רק כדי לדעת שיש את הנייר שיקשיב.
אני עצובה פשוט כשאין מישהו שמקשיב.
לפעמים אני מספרת לחברה שאני עצובה, ואז היא כותבת לי הרצאות.
וזה מכעיס אותי. זה מכעיס אותי כי אני יודעת שבני אדם כותבים הרצאות רק כדי שהם יוכלו לקרוא אותם אחר כך. רק כדי להוכיח לעצמם שהם שווים משהו. "הינה, אני חכם. אני יודע לדבר ולבנות מחרוזת פניני חכמה מושלמת", לתת לעצמם טפיחה על השכם.
איזה יופי, נכון. אבל מה יצא מזה? אני עדיין פה, יושבת עם ההרצאה מול העיניים, הרצאה אטומה שבעצם בכלל לא נועדה בשבילי.
והקטע הוא שכולם כאלה. וזה בסדר, כי לא כולם יודעים לעזור, כי לא כולם יודעים לדבר, כי אנחנו עדיין ילדים.
אבל גם אני ילדה, שלא צריכה הרצאות,
אלא בסך הכל מישהו שיאהב מספיק בשביל להקשיב.
תגובות (2)
לא כל אלה שכותבים הודעות ארוכות כותבים את זה בשביל עצמם, יש כאלה שכותבים את זה כי הם באמת מתכוונים לכל מה שהם כותבים.
ואני אשמח להקשיב לך..(:
עומריקה יפתי, אני בטוחה שיש אנשים מסביבך שאוהבים אותך וישמחו להקשיב לך אפילו רק בשביל ההקשבה, ולא דווקא כדי לנסות לעזור, כי באמת לא כולם יכולים. אבת להקשים המון אנשים יכולים. אהבתי את הקטע, אני ממש מזדהה איתו (למרות שלי אישית יש עם מי לדבר, אני גם כותבת כשאני מרגישה עצובה ובודדה). את כותבת יפה!!