לאהוב אותו: פרק שלישי

"ידעתי שאמצא אותך פה." הוא אומר ומתיישב על קצה התהום לידי, המים תחת רגלינו גועשים ואני לא יכולה שלא לתהות האם אמות אם אקפוץ, מהמרחק הזה הנפילה למים בטח תרגיש כמו נפילה על רצפת בטון.
"מצחיק, בגלל שאני לא ידעתי שאהיה פה." אני עונה לו, וזורקת אבן אל עבר מים, היא נעלמת מעיני הרבה לפני שהיא פוגעת במים.
אני מפנה את ראשי אליו לפתע, תנועת ראשי הייתה כל-כך חדה שהוא לא הפסיק להפנות את מבטו ממני.
הוא לא אומר לי דבר, לא מסביר או מנסה לתרץ את הדרך בה הוא הביט בי, הוא פשוט מחייך אליי ומפנה את מבטו בחזרה אל האופק.
"אני לא מבינה את זה," אני אומרת, לא בדיוק לו, אלא יותר אל האוויר."למה הם חייבים להתערב בהכל?" אני שואלת, ולמרות שהשאלה הרבה יותר מידי כללית, ואני יודעת שאין מצב שארחיב בנושא, הוא יבין אותי.
"הם עושים את זה לטובתך." הוא עונה לי ואני מבחינה לפתע שיש בידיו פרח, ולא סתם פרח אלא ורד בגוון כהה של אדום, אני יודעת שיש לו משמעות כולשהי אך אני לא מצליחה להיזכר איזו בדיוק.
אני כמעט יכולה לשמע את קולה של אימי מונה את שמותיהם של כל הפרחים המוכרים לאדם ואת משמעותו, אך רק כמעט.
אני לא יודעת מי אימי הייתה או מה הפריד בינינו, אך לפעמים אני כמעט מוכנה להישבע שאני יכולה להיזכר במשהו, צחוקה או גוון עיניה, אך יש ימים בהם אני לא מצליחה אפילו להיזכר באיזה גיל הגעתי לבית היתומים ההוא.
"למה אתה חושב כך?" אני שואלת, ומנסה להעלים את זיכרון בית היתומים ההוא ממוחי. זה לא היה מקום רע, העובדים היו נחמדים ומעולם לא הלכתי לישון רעבה, אך בכל זאת, היה משהו קר ומנוכר במקום ההוא, הוא מעולם לא הרגיש כמו בית עבורי, אם לומר את האמת, שום מקום לא הרגיש כמו בית עבורי כבר זמן רב מידי.
"בגלל שאת ביתו של העולם, ואהובתו של היקום." הוא אומר ואני מרגישה את המרירות תופסת את חזקתה בי, הם תמיד אמרו זאת, תמיד קראו לי כך, אך מעולם לא הסבירו את פירוש המשפט הזה, לפחות לא לי.
"אז זה כבר מאוחר מידי לדאוג, אתה לא חושב?" אני אומרת, מניחה שלמרות שהדבר נשמע יחסית לא מזיק, כבר אין מה לעשות בעניין גם ככה, אני כבר בחיים זמן מה, ואני לא חושבת שלהרוג אותי יעזור יותר מידי בעניין הזה.
אני רוצה לומר לו שאין לי שום מושג מה קורה, אני רוצה להתוודות על העובדה שאני מגששת באפלה בלי שום מושג לאין אגיע, אך אני יודעת שהוא לא יעזור לי, הוא אולי אוהב אותי, אך יש חוקים שאני הוא לא יכול לעבור עליהם.
"את כנראה צודקת." הוא אומר ומושך אותי אל חיקו, העור שלו היה חמים בצורה נפלאה, אך הוא לא עבד עליי ידעתי שברגע שאעשה משהו לא נכון, ברגע שהוא יראה כי בדיוק כמו לכל ורד גם לי יש קוצים, החמימות הזו תהפוף לשריפה ותכלה אותי.
"את מוכנה לחזור?" הוא שואל בסופו של דבר וקוטע את הדממה הנחמדה שלנו, ידעתי שהוא עושה את זה בגלל שבניגוד אליי השתיקה שלנו לא מצאה חן בעיניו, אך כך הם רוב היצורים בעולם הזה, שתיקות ממושכות גורמות להם אי נוחות, אך אני פשוט אוהבת אותן, את ההפסקות הקצרות האלו.
"לאין?" אני שואלת אותו, בגלל שיש כל-כך הרבה מקומות שכבר עזבתי, מקומות ואנשים אשר מחכים שאחזור, אך אני לא יכולה לחזור חזרה, אני צריכה להמשיך קדימה, להמשיך לעולם לא להביט לאחור.
"זה לא חשוב," הוא אומר כאשר ידו מוצאת את מקומה על לחיי ואני מוצאת את עצמי הולכת לאיבוד בתוך מבטו הכסוף."אני מוכן ללכת איתך עד סוף העולם אם רק תבקשי ממני."