יש אהבה שם למעלה

אני עומדת, עם הסכין בידי. היד שלי רועדת. רצות במוחי תמונות, תמונות של אירועים מחיי. זיכרונות מהחיים שלי רצים במוחי כמו סרט נע, מהרגע בו נולדתי ועד עכשיו. רצים במוחי אלפי פרצופים, של כל מי שגרם לזה לקרות. כל פרצוף שאני רואה מעלה בי זיכרון ישן, שלא יחזור עוד. כל אדם שעובר, יורדת מעיניי עוד דמעה, ועוד אחת. כל אדם כזה, בחר להכאיב לי, במקום לעזור לי. כל אחד כזה עזר לי להגיע למסקנה הנוראה מכל. היד שלי יותר חזקה עכשיו, אני בטוחה בלב שלם שזה מה שצריך לקרות.
אין לי סיבה לחיות. כל האנשים הלאו, כל אלו לא רוצים אותי. לו היה רק אדם אחד, שהיה אומר לי לפעמים שהוא אוהב אותי, אולי זה היה נגמר אחרת. אבל אני לבד, ואין לזה סיבה להמשך. אני יודעת שיהיה טוב יותר, שם למעלה. הגעתי הכי לתחתית, שאין לי יותר לאן לרדת. כל האנשים האלו, ששותפים להחלטה שלי, כל אלו שנותנים לזה לקרות. כל הזיכרונות העצובים האלו, שמזכירים לי כמה רע לי. אין לי יותר מה להפסיד. אני מרימה את היד, ומתחילה לגלף את עורי. אני לא מסתכלת על הגוף שלי. כל הזמן רצות במוחי התמונות, תמונות הזוועה האלו. הכאב הזה עושה לי טוב. זה כאב מבחירה, לא כמו כל האנשים שהכאיבו לי. אני ממשיכה בכוח, נחושה בדעתי שעדיף לי להיות למעלה, שאני לא מספיק טובה בשביל העולם הזה.
אני נזכרת בכל החברות שיש לי, שלאף אחת מהן לא באמת היה אכפת.
אני נזכרת בכל הבנים שאהבתי, שכולם ניצלו אותי והשפילו אותי כי הם יכלו.
אני נזכרת בכל המורות, שראו את כל זה ולא ניסו לעשות מעשה.
אני נזכרת במשפחה שלי, ששכחה לפעמים להזכיר שהם אוהבים אותי, שאני חשובה להם.
קשה לי לנשום. הדמעות שלי מתערבבות עם הדם שזולג ללא הפסקה. הוא מחמם את גופי, עוטף אותי. אני לא מפסיקה לרגע, אבל שום קול לא יוצא ממני. לא זעקת כאב, לא בכי תמרורים. שקט. אני שלווה עם ההחלטה, עם המעשה.
אף פעם לא חשבתי שזה יהיה הסוף. אני נזכרת בתמונות שהורי הראו לי, תמונות שלי קטנה. אני מצטערת בשביל הילדה הזו שככה זה נגמר.
אני בוכה, ראשי מסתחרר. המשפחה שלי. לי אולי יהיה טוב למעלה, אבל הם ישארו כאן, עם האובדן. רציתי להשאיר להם מכתב, אבל אינני יודעת מה לכתוב. אני מצטערת שהם יצטרכו לבכות ולהתאבל במשך כל חייהם, בגללי. הם בטח יאשימו את עצמם, ולא מגיע להם.
מעניין אם אחרי זה אנשים יתחרטו, שלא עזרו לי. עכשיו כבר מאוחר מדי.
אני יודעת שזו הדקה האחרונה שלי כאן. אני מפסיקה לבכות, אין לי דרך חזרה. אני לוקחת את הסכין, וחותכת את החזה שלי בצורת לב. זה כל מה שהייתי צריכה, בשביל שכל זה לא יקרה.
אני נשכבת על הרצפה, עוצמת עיניים ונפרדת לנצח מכל החוסר אהבה הזה שיש בעולם.