אנשים מיוחדים פרק 9: דמיון או מציאות?

דמיון או מציאות? במה מהשניים היית בוחר?
השאלה הזו נשאלה כל כך הרבה פעמים ועד עכשיו אני לא בטוחה שיש לי תשובה ברורה, אני חצויה. הדמיון מאפשר לך לחיות איזה מציאות שאת רוצה, בזמן ובמקום שאת ולא אף אחד בוחר. את חופשיה, לא מפחדת. מצד שני , המציאות מאפשרת לך להגשים את הפנטזיה. שלך או של אחרים. כל אחד והבחירה או הכניעה שלו. כן, כניעה.
השער שלי נפל על פניי כשאדם משך אותי עליו, ידו מזיזה את השער מפניי ואני רואה חיוך חמים ומלא חיבה על שפתיו, בקול נמוך ושקט הוא אמר "את באמת ההפך ממליסה", ידו תפסה בעורפי ומשכה אותי אפילו יותר קרוב עליו, תפסתי בחולצה שלו והרמתי את מבטי לעיניו, הוא הסתכל ישירות לתוך עיניי, האחיזה שלי בחולצה שלו התהדקה, פתאום אותה תחושה שחשתי בבוקר חזרה, הצמרמורת שאני לא יכולה לנער מעלי וההדהוד בראש, אבל משהו שונה, כל התחושה סביב החדר מרגישה שונה, כאילו הזמן קפא, אני מביטה מהחלון והציפורים קפואות במקומן, אדם קם בפתאומיות ומשך אותי מאחוריו, מישהו נכנס לכיתה בצעדים איטיים, אני מציצה מאחורי כתפו של אדם, זה היה גבר בסביבות 25 שנים לחייו, שערו היה כסוף ונוצץ ועיניו אפורות עם נצנוץ צהבהב בהן, עורו היה לבן ובהיר וכלו לבוש בשחור, אדם אחז בידי בחוזקה, זה כאב, "מה אתה עושה כאן?!… חשבתי שעזבתה לפני מאות שנים!", לא הבנתי למה אדם התכוון כשאמר מאות שנים, מי זה? ולמה אדם כל כך חושש ממנו?!, הגבר חייך חיוך זדוני, "לא עזבתי רק הורדתי פרופיל לכמה שנים, ועכשיו חזרתי", יכולתי להרגיש איך ששרירו של אדם מתהדקים בכל מילה שהגבר הזה אמר "ובשביל מה בדיוק חזרתה?!", במצמוץ עיין הגבר אמד פתאום סנטימטרים ספורים מאדם, בהנפת יד אדם עף לקצה השני של הכיתה והתרסק לתוך הקיר, עכשיו הוא אמד מולי ותפס את סנטרי והרים אותו למעלה, מבטו חדר לתוך עיניי, "באתי בשביל המלכה שלי כמובן", ידו השנייה התלפפה סביבי ומשכה אותי עליו, אדם קם במהרה ורץ לעברנו כל כך מהר שלא הסתפקתי למצמץ, אבל הגבר הרים את מבטו ממני ומשהו הדף את אדם לחלון, החלון התנפץ ואדם נפל ממנו, "אדם!!" צעקתי ורצתי לכיוון החלון אבל הגבר תפס בידי והצמיד אותי לקיר וחסם את דרכי, חשתי כל כך הרבה דברים באותו רגע אבל הדבר העיקרי היה כעס, כל כך כעסתי שכבר לא הרגשתי את תחושת הפחד שנמוגה לאט לאט, "כמה זמן אני חיכיתי לך" הוא לחש באוזני, בלי ששמית לב אדם אמד מאוחריו, הוא תפס בחולצתו וזרק אותו כאילו היה כדור נייר, "את בסדר?! הוא לא עשה לך כלום?!" הייתה כל כך הרבה דאגה בקולו, הנהנתי לחיוב "אני בסדר", הגבר החל לצחוק בקולי קולות "היא לא יודעת כלום?, אתם עושים את זה קל מדי בשבילי להסיג אותה" הוא אמר וצחק אפילו יותר, ואז הפסיק "היא תיהיה שלי אדם, אתה יודע שזה מה שצריך לקרות", אדם הידק את אגרופו "לא זה לא יקרה, ואתה יודע שיש שני צדדים לנבואה הזאת, אז אני יכול להבטיח לך שזה לא יקרה!", ושוב מדברים עלי כשאני נמצאת איתם בחדר, אני שונאת שעושים את זה, ועוד יותר אני שונאת שהם מדברים עלי ואני לא מבינה מה הם אומרים, "אוקי זה מספיק" קטעתי את שניהם וצעדתי צעד קדימה, לא חשתי פחד והרגשתי כאילו אני יודעת מה אני עושה, עברה בעיניי תחושה מעקצצת אבל נעימה, "דבר ראשון, אני לא יודעת על איזו נבואה אתם מדברים אבל מה שאני כן יודעת זה…שאני מחליטה על הגורל שלי, תודה רבה!!", שניהם בהו בי במבט מופתע ואז הגבר החל שוב לצחוק, "וואו עכשיו אני אפילו רוצה אותה יותר, איזה תוססת היא, זה ממש מרענן שמישהי מתנגדת לי", הוא הפסיק לצחוק וראיתי שהוא מתכוון שוב להופיע במהירות מולי או מול אדם, הייתי חייבת לאצור את זה העקצוץ בעיניי התגבר וחשתי גל חום עולה מתוך הבטן שלי ומשתחרר בקצות אצבעותיי, והגבר עף לתוך לוח הלימוד של הכיתה, אמדתי מתנשפת ומופתעת ממה שקרה הרגע הרמתי את ידיי והסתכלתי עליהן לא מבינה מה יצא מתוכן הרגע, "אז אולי את כן יודעת משהו בכל זאת, זה לא משנה שום דבר את שייכת לי, ואני עוד אחזור בשביל לקחת אותך" אמר הגבר ונעלם במשהו שניראה כמו ענן עשן שחור,הזמן שב לזוז, היו זכוכיות שבורות בכל הכיתה, הבטתי לעבר אחת מהן שהייתה לרגלי וראיתי את שעיניי זוהרות באור כחלחל, נבהלתי ועצמתי אותן והיפנתי את מבטי מאדם כדי שלא יראה זאת, הוא ניגש עלי, ידיו תפסו אותי והוא הרים אותי פתחתי את עיניי מופתעת כשהוא נישק את מצחי "הכל בסדר, בואי נלך הביתה" הוא לחש כששפתיו עדיין על מצחי, הרגשתי שאני מסמיקה והרמתי את ידי להסתיר את פי, הנהנתי להסכמה, נכנסנו למכונית שלו ונרדמתי חשתי חלשה כל כך, כשהגענו הביתה גיא ונוי כבר ישבו וחיכו לנו בסלון בפרצופים מודאגים, כניראה אדם התקשר עליהם כשנהג הביתה, נכנסתי לסלון ונוי קפצה מהכיסה שלה וחיבקה אותי בחוזקה, "הוא חזר?" אמר גיא, "לצערי כן" אמר אדם בטון עייף ונפל לתוך הכורסה, "אתם יכולים פעם אחת לשטף אותי ולהסביר לי מי זה היה?!" אמרתי בטון הכי עצבני שיכולתי,גיא אמר "רובי עדיף שלא…", אבל עצרתי אותו, "הוא בא אחרי ואני יודעת את זה, אז זכותי לדעת מי רודף אחרי !!!","זה היה לוציפר" אמרה נוי בקול ניכנע, הסתכלתי עליה בפליאה מחכה שתחזור בדבריה ותגיד משהו אחר אבל היא לא הוסיפה כלום, הסתכלתי על גיא ואז על אדם והחזרתי את מבטי לנוי, "לוציפר?, לוציפר כמו בהשטן לוציפר?!" נוי הנהנה להסכמה, "אז מה שאתם אומרים בעצם זה שהשטן בכבודו ובעצמו רודף אחרי ?!, למה?!", הסתכלתי עליהם אבל אף אחד לא אמר מילה, אמדתי לצעוק עליהם, "בגלל הנבואה" אמר גיא, "אתה תספר לה" שאלה נוי בפליאה, "כן היא צריכה לדעת, זה יהיה מסוכן מדי אם היא לא תדע הכל".
אז דמיון או מציאות? במה מהשניים הייתם בוחרים? כי במצב שלי הם כבר התערבבו מזמן.