מקלחות חלק 2

היא יצאה מהמקלחות חזרה אל עולם אפור ומלוכלך האמבטיה עמד מולה בתוכו שחה חתול שחור מלוכלך ומטורף, היא נרעדה ויצאה מהחדר
במסדרון כמעט נתקלה בדונה סנצ'ז שנשאה בידה ערמה ענקית של סחבות אפורות דהויות,
"תסתכלי לאן את הולכת ילדה" סנטה בה ברוגז, אבל אז השתנה הבעת פניה לחשדנות, היא בחנה את לאה בעיניים צרות "מה קרה לך נסיכונת? את לא יותר מידי צעירה מכדי לגנוב?"
"אני בת תשע, ולא גנבתי שום דבר"
דונה סנצ'ז משכה בכתפיה "היי מה שאת עושה בשעות הפנויות שלך זה לא העניין שלי, אבל מה שכן זה התור שלך בשטיפת כלים" ואז המשיכה לאורך המסדרון
לאה פנתה למטבח, הכיור שם היה מלא בכלים מלוכלכים שצפו במים אפורים, לאה לא הבינה את הטעם בשטיפת כלים, לא היה סבון ולא היה שום כלי לקרצוף היה רק מים מלוכלכים וסחבה מטונפת, הכלים תמיד נראו אחרי השטיפה זהים למה שהם היו נראים לפני השטיפה, אבל זה לא היה עניינה זה היה שווה תמורת פינת שינה וכל שאר המותרות שהמקום סיפק, עדיף בהרבה על שינה ברחוב, ומלחמה על פיסות אוכל קטנות נגד חיות קטנות יותר מכלבים וילדים טיפשים יותר מקרשים
לאה ניסתה לשטוף כלים בזהירות על מנת לא ללכלך את השמלה שלה אבל היא וויתרה אחרי שהצטברו כתמים אפורים וחומים, זה אומנם לא חזר למה שזה היה לפני המקלחת אבל זה בהחלט לא היה נקי כמו שהוא היה אחרי המקלחת.

השאלות שעמדו בראשה של לאה היו כאלה. האם ניתן להיכנס כל יום? וכמה זמן ניתן להישאר בפנים? ומתי יהיה הפעם הבאה שתיכנס.
היא רשמה לעצמה בראשה לשאול מישהו בפעם הבאה, את ארצ'י למשל או את אותה עלמה קארי חביבה.
לאה עמדה מול דלת המטבח, מחזיקה בידה את המפתח החלוד, היא דחפה אותו לחור המנעול וסובבה, היא נשמה עמוקות ופתחה את הדלת, ענן אדים ירוק וריחני יצא לקראתה, היא נכנסה והדלת נסגרה מאחוריה, המקום לא דמה כלל למקום שבו בקרה בפעם האחרונה, הרצפה הייתה עשויה מנחושת שהפכה ירוקה בגלל המים ועוצבה בצורה של גלים, בכל מקום היו מכונות עשויות נחושת חומה ששרקו ופיזרו ענני אדים, למרות שלא יכלה לראות דבר מבעד לאדים היא שמעה את כל המקום הענקי מתקתק ומהדהד, מלמעלה בקע אור ירוק וחום שעוות עקב האדים ושיווה למקום מראה קסום.
"היי בובה מ'מצב" נשמע קול מקרבת קרסוליה, זה היה קוף לא אחד שהכירה, הפרווה שלו הייתה זהובה ולא חומה והוא לבש בגד אדום בעל שרוולים רחבים "אני יכלו לעזור לך איכשהו?"
"אה, כן, אני צריכה להגיע לתא שלי"
הוא קד "אם כן התלווי אליי בבקשה".
היא עקבה אחריו מנסה לא לאבד אותו בערפל, גם הפעם דמויות צצו ונעלמו בערפל סביבה, מכל הצורות והגדלים.
הם הגיעו לתאה, למרות שהיא לא הצליח לזהות אותו כתא שלה, הוא היה עשוי מתכת ודלת נפתחה אל תוך הקיר ולא פנימה והחוצה,
היא הורידה את שמלתה וזרקה אותו על הספסל, לאחר מכן היא הלבישה חלוק וורוד וזוג נעלי בית ויצאה.
היא ניסתה לחפש קוף שיעזור לה למצוא את המקלחות כשילד לבוש בחלוק משי אדום נתקל בה, הוא היה בערך בגילה יתכן שאפילו צעיר יותר היה לו שער זהוב ועיניים ירוקות "או היי לאה, לא הבחנתי בך, זה בגלל כל הערפל הזה, הוא נחמד מבחינה מסוימת אבל הוא קוץ באחוריים כשאתה מנסה להתנהג בנימוס"
לאה קימטה את מצחה "אנחנו מכירים?"
"בטח שאנחנו מכירים, אני אלה, הבחור הלקוי מבחינה זמנית?"
רק אז היא הבחינה בנעלי הבית המעוצבים בצורת שפנים "אבל היית אדם מבוגר…"
הוא הניד בידו לביטול "מבוגר, ילד, זה הכול עניין של זמן, פעם אני ככה ופעם אני ככה, אין עירבון לכלום, אני יכול להישאר בגוף הזה מבלי להזדקן למשך הרבה זמן, או להפוך לזקן מחר זה לא משהו קבוע אצלנו, אנשים מתבגרים ומצטערים זוקנים ומתילדים, הלוואי שהיו יותר מילים כדי להסביר את זה" הוא הביט בה בזוג עיניים ירוקות נוצצות "אז מה את רוצה לעשות עכשיו?"
היא משכה בכתפה "אני לא יודעת חשבתי לעשות מקלחת…"
"הו לא" קטע אותה "לעולם אין מתחילים במקלחת פשוטה, ישנם הרבה דברים לעשות לפני כן בואי איתי" הוא תפס את ידה ומשך אותה אחריו, הם חלפו דרך מסדרונות וחדרים, כולם מתכתיים ונחושתיים, לאה שאלה את עצמה כיצד הצליחו להחליף את הכול תוך יום, אבל זה לא ממש שינה לה.
הם פגשו בחבר של אלה, איזיקיאל, הוא היה צפרדע ענקי שעמד על זוג רגליו האחוריות, הוא לבש מגן חלציים בזהב וכחול והחזיק בידו חנית ארוכה עשויה עץ.
"היי איזי" אמר בעליצות "מה הכוכבים אומרים היום?"
איזי נאנח "אני לא צריך לקרוא את הכוכבים בשביל לדעת שהיום אני יוטרד בידי ילד קטן"
אלה התגלגל מצחוק "אתה מקור לאושר תמידי"
איזי פנה ללאה, פנים קרים חסרי רגש של צפרדע "ומי את נערה חביבה ומה עשית שנפל בחלקך להיות בת לוויה של אדון גנטי הצעיר זמנית?"
"אממ… קוראים לי לאה?" היה נראה לה שאנשים משתמשים במילים מהשפה שלה בצורות שלא תכננו מעולם בידי אלה שהמציאו אותם.
"נערה פשוטה אם כן, רצית מקלחת וחתמת חוזה, מה היה כתוב בחוזה את יודעת?" נימת קולו של איזי הייתה בלתי ניתנת לפענוח, כמו פניו, הוא לא נועד לחברה אנושית.
"ארר… לא?" היא בעצמה לא הבינה מדוע היא עונה בשאלות.
איזי הנהן "אינך יודעת לקרוא ובכל זאת חתמת על חוזה עם שדון, אני מניח גם שאין לך משפחה או קרובים שימנעו ממך לעשות דברים מטופשים"
אלה הפסיק לצחוק והביט בה ברצינות "אינך יודעת לקרוא?"
לאה הסירה את מבטה מאיזי והביטה האלה, היא הנידה בראשה לשלילה.
עיניו עור בניצוץ ילדותי הרפתקני והוא תפס את ידה "אז את חייבת ללמוד! זה אחד מהדברים הכי מהנים שיש! להתראות איזי" והוא משך אותה משם
איזי פלט נחירה שאפשר לפרש אותה לכל כיוון, כן, בהחלט הוא לא מיועד לחברה אנושית.
אלה גרר אותה עד קצהו של חור ברצפה שהיה מלא בבוץ אפור כהה, הוא קפץ פנימה, לאה נשארה בחוץ על הקצה.
אלה צלל וכשיצא היה מרוח כולו בבוץ, שני חורים נפערו ועיניו הציצו "את לא נכנסת?"
"זה בוץ" אמרה
"אני יודע, אבל הדבר הכי טוב כאן שאת לא צריכה לדאוג מלכלוך, קדימה כנסי, זה חמים"
היא הכניסה רגל אחת והוציאה אותו בוץ שמנוני נדבק אליו "אתה בטוח?"
"קדימה אל תהיי ילדה קטנה, זה מצוין לעור"
לאה רצתה לציין שהיא כן ילדה קטנה אבל לא אמרה כלום, במקום זאת היא הסירה את חלוקה עצמה את עיניה וצללה.

"וזה ס', כמו בסוס" אלה צייר את האותיות בבוץ והראה אותם ללאה, אלה היה נמרץ ודחוק ללמד את לאה לקרוא, יתכן שאלה המבוגר יותר הוא מורה יותר טוב, אבל אלה הצעיר היה חסר את הסבלנות הדרושה, אחרי שלאה שיננה את האותיות הבסיסיות הם פשוט עברו לשחק בבוץ זורקים אחד על השני גושים גדולים של בוץ אפרפר, מתחבאים בתוכו ומנסים להתגנב בשקט אחד מאחורי השני.
כל זה גרם ללאה לחוש… שמחה, זה היה רגש שהיא לא השתמשה בו כבר הרבה זמן.
כשעמדו שניהם לבסוף תחת זרם מים ששטף מעליהם את הבוץ, ניסו שתי הילדים לנחש למה לאה התחייבה בחוזה.
"אני מקווה שלא התחייבת למסור לו את בתולייך" אמר אלה
"מה?!?"
"שדונים יכולים להיות מאוד חזירים לפעמים, מה הוא רצה ממך לכתחילה?"
"הוא רצה את המקלחת הישנה שלי"
"הוא לא יכול פשוט להשתמש בזו?"
"זה מה שאני שאלתי, הוא השיב לי משהו מעורפל"
"טוב יתכן שזה שווה לו בצורה כלשהי, שדונים לא מבצעים עסקאות שהם לא מרוויחים בהם הרבה"
אחרי ששטפו מעליהם את הבוץ אלה הוליך אותה לחדר שבו עמד יצור מוזר שהיה כחצי מקומת אדם, בעל עור חום עמוק ורק שלוש אצבעות בכל יד.
הם התיישבו על ספסל מאורך והיצור שלף אזמל חד והתחיל לעבור עליהם, מסיר פיסות עור מתות ויבלות.
ידיו של היצור נעו במהירות כה גבוהה שלא חששה שכל דבר שהיא תזיז שלא כשורה יחתך, למזלה הוא סיים מהר ועבר לאלה.
לאה בחנה את עורה, הוא היה וורוד מאוד ומלא חיות היא ניסתה להיזכר אם עורה היה כה וורוד לפני כן, בזיכרונה הוא היה נראה אפור וחום ומלוכלך.
היצור סיים את עבודתו ואלה הודה לו בנימוס לאחר מכן הוא התמתח ופיהק.
"אז מה אנחנו עושים עכשיו?" שאלה לאה, היה לה הרגשה מוזרה שאלה עמד להגיד מילה מוזרה כלשהי שהיא לא תבין
"סאונה"
כן, כמו שהיא חשבה, מילה מוזרה שהיא לא תבין.

היא הסתובבה כל היום עם אלה, הוא הוליך אותה ממקום למקום, מסתבר שהיו מאות דברים שניתן לעשות על מנת להתנקות, רובם היו כרוכים בגרימת אי נוחות מכוונת, להתגלגל בלכלוך ולהזיע כמו שור, מסתבר שניקיון זה עסק מלוכלך ביותר.
כשסיימו לבסוף ולאה עמדה מול הדלת שתוביל אותה חזרה לעולמה, היא הייתה מותשת כמו שלא הייתה מותשת אי פעם בעבר, היא רק חלמה על פינת השינה הזעירה שלה.
כשעברה דרך הדלת חזרה לדירתה של הדונה, היא הבחינה בשתי דברים, הראשון היה הריח, ריח דביק ושמנוני של לכלוך, הוא הכה בה בחוזקה כזו שהיא כמעט הקיאה, הייתכן שהריח הזה היה כאן כל הזמן ושהיא פשוט לא הבחינה בו מעולם בעבר?
הדבר השני שהיא הבחינה הייתה העובדה שהיא כמעט זוהרת על פני הרקע האפור של הדירה, הכול היה בגוונים כהים של שחור, אפור וגוונים שונים של אפור ואילו היא הייתה וורודה וגוונים שונים של צבעוניות, כאילו ציור אם מספיק צבע לדמות אחת בלבד.
היא הביטה מחוץ לחלון ולראשונה זכתה להצצה נדירה מעבר לערפיח של לונדון ומחוץ למייפל סטריט, היא ראתה עיר, נוצצת בשמש אחרונה של בין ערביים.
היא בהתה בו למשך זמן מה עד שהלילה ירד וכששכבה במיטתה באותה לילה, מקשיבה לנאקות, שיעולים, נפיחות ומלמולים של שכניה היא ניסתה לדמיין איך החיים מחוץ למקום האפרורי אותו הכירה כל חייה.

הימים חלפו, לאה בילתה יותר ויותר במקלחות ופחות בעולם האמיתי, היא בילתה אם אלה (שהמשיך להופיע בגילאים שונים כל פעם) ואיזי (שהמשיך להיות יותר מדכא מפודינג זנגוויל) וארצ'י וקארי ועוד חברים נוספים שאלה הכיר לה.
אלה הפך להיות באופן רשמי המורה שלה והחבר הכי טוב, הוא לימד אותה קרוא וכתוב, ומעט חשבון, וכל מה שעליה לדעת לגבי המושג 'זמן' איזי התחיל ללמד אותה אסטרונומיה והנדסה, והעלמה קארי ניסתה ללמד אותה כל מה שעל נערה צעירה לדעת.
היא למדה הרבה והיא למדה מהר, הבורות שלה נבע מחוסר ידיעה לא מחוסר שכל, אף אחד בעבר מעולם לא ניסה ללמד אותה דבר (מועיל בכל אופן, היה ילד שלימד אותה כיצד לתפוס עכברושים, היא הייתה די בטוחה שהוא ניזון מהם, הוא תמיד הסריח מהפה ורוב שיניו היו רקובות) בכל אופן היא שמחה מאוד על ההזדמנות שנקרה בפניה להשלים ידיעות.
אבל אז קרה הדבר השני ששינה את חייה, יום אחד, בנסותה להיכנס למקלחות הדלת פשוט לא נפתחה, הייתה זו דלת בסמטה כלשהו, מחסן אולי, זה לא שינה לה במיוחד, אבל היא פשוט לא נפתחה.
היא קימטה את מצחה בנסותה להיזכר אם כבר השתמשה בדלת זו בעבר ואז ניסתה לסובב את המפתח ביותר כוח.
"לא הייתי עושה זאת אם הייתי את" שמעה קול מאחוריה.
על ערמת אשפה ישב הסוחר, משום מה הוא היה נראה גדול ממה שזכרה, והיה לו זנב, ירוק ומחודד כמו חץ בקצהו, הוא התנדנד מתחתיו כמו זנב של חתול.
"אה, אתה" אמרה בקרירות כלשהי "מזל שהגעת, המפתח לא עובד"
הוא צחק מלוא ריאותיו "אני רואה שלא איבדת מחדות מוחך, אבל הייתה לנו חוזה, שלושה חודשים, וכעת אשמח לקבל את המפתח שלי חזרה"
לאה חשה צינה עוברת בבטנה "אתה לא אמרת שלושה חודשים"
האומנם? הסוחר עטה מבט תמים "ברח ממוחי כנראה, אבל זה היה כתוב בחוזה, תראי במו עינייך" הוא הושיט את ידו ושלף גליל קלף מתוך האוויר, הוא הציג אותה בפניה.
הקריאה שלה לא הייתה עדיין מאה אחוז, אבל היא זיהתה את טביעת אצבעה, זוהרת בתכלת כמו ברגע בו הטביעה אותו.
היא קראה מעט את הקלף, אכן היה מזוכר שתוקפו של ההסכם הוא לשלושה חודשים בלבד, אף לא רגע נוסף.
רוח קלילה נשבה ורק אז היא שמה לב שהיא מכוסה זיעה "א-אתה לא יכול לקחת את זה ממני" כף ידה נכרכה סביב המפתח והתהדקה.
"בעצם, אני יכול, אני עמדתי בצד שלי של החוזה, כעת תורך לעמוד בשלך, החזירי לי את המפתח"
"חייב להיות משהו אחר שתרצה בתמורתו!"
חיוכו של הסוחר התרחב, חיוך מלא שיניים מחודדות "זה כבר יותר לעניין ילדתי, מה יש לך להציע?"
לאה נתקלה במבוי סתום, לא היה לה דבר להציע, ימי שיטוטיה באשפתות חלפו לפני שלושה חודשים, היא הטילה ספק שיש בידיה משהו לתת לו "ארר… מה תרצה?"
"כפי איך שאני רואה את זה אין לך שום דבר לתת לי מכון? זה בסדר, יש דברים אחרים שילדות קטנות ותמימות יכולות לספק לי…"
מוחה הכין אותה לרגע זה, היא חששה מאוד שזה יגיע לזה "אם אתה מתכוון שאת לך את-"
"הו לא" קטע אותה הסוחר "אני לא מתעסק בדברים האלה, אני התכוונתי מים קדושים"
"מים-מים קדושים?" לאה לא הבינה.
הוא הנהן "תראי, בגלל כל מיני דברים שנערכו לפני שנים רבות אני ובני מיני אינם מסוגלים להיכנס לכנסיות שלכם, אבל את, ילדה קטנה ומצוחצחת תוכל להיכנס לשם בלי בעיות, תביאי לי מים קדושים ואני אתן לך את המפתח"
"בשביל מה לך מים קדושים?"
החיוך שלו הפך למצפין סוד "אל תדאגי בקשר לזה, רק בקבוקון קטן של מים קדושים והעסקה חתומה"
"והמפתח יהיה שלי לעולם?"
הוא הניד בראשו "לא, העסקה תחול לשבוע בלבד"
"שבוע בלבד?!"
"אכן כן יקירתי, כמובן שבסוף השבוע תוכלי לקבל אותו לשבוע נוסף תמורת בקבוקון נוסף"
היא צמצמה את עיניה בחשד "אז כל מה שאני צריכה לעשות זה לספק לך בקבוק של מים כל יום ראשון ובתמורה אוכל לשמור את המפתח?"
הוא הנהן "בדיוק, ועכשיו אם רק תוכלי לחתום על חוזה חדש, העסקה תצא לפועל" הוא שלף גליל קלף נוסף מתוך האוויר והושיט לה, הפעם היא קראה אותו, לא במלואו, היו עדיין המון מילים שלא הצליחה לקרוא או הצליחה לקרוא ולא הבינה, אבל הרושם הכללי אמר לה שאין שום סעיפים לא מוזכרים בעסקה הזאת, מכיוון שלא הסתדרה עדיין אם כתיבה היא פשוט חתמה את אצבעה שוב, הפעם טביעת האצבע זרחה באדום.
"כמו תמיד" אמר הסוחר בחיוך "זה תענוג לעשות איתך עסקים, ואם רק תוכלי להזדרז ולהשיג לי את המים אני מאוד אשמח לצאת לדרכי, אני אדם עסוק מאוד כידוע" הוא הושיט לה בקבוקון קריסטל קטנטן.
"אממ…" לאה גירדה את אוזנה "איפה אני יכולה למצוא כנסייה?"
הסוחר נאנח וגלגל את עיניו "תמשיכי שתי רחובות ישר ואז רחוב אחד ימינה, יהיה שם בניין אם פעמון, לא תוכלי לפספס אותו"
לאה מעולם לא התרחקה בעבר ממקום מגוריה, היא זכרה פעם אחת שהיא כן התרחקה, שוטר ירק עליה וקרא לה "זוהמה".
היא הלכה על פי הוראותיו של הסוחר והגיעה לבניין גבוה עשוי אבנים אדומות, היה לו צריח, ופעמון.
על הבניין היה שלט שאמר "כנסיית שיח הרועים"
היא הביטה בשער כמה שניות ואז נכנסה, מבפנים המקום היה די גדול, לא ענק כמו המקלחות, אבל היה לו את המרחב שלו.
היא עמדה בפתח, לא בטוחה מה עליה לעשות.
"אפשר לעזור לך ילדתי?את כאן לשיעור?"
היה זה איש זקן חביב ונעים, ראשו היה קרח לחלוטין והיה לו זקן לבן, הוא היה לבוש בגלימות שחורות ארוכות שכיסו את כל גופו.
"אני צריכה מים קדושים" אמרה לאה בקול שקט ומבויש.
גבותיו של הזקן התרוממו והוא חייך "כן? ובשביל מה ילדה קטנה כמוך זקוקה למים קדושים?"
"זה בשביל שדון"
הוא צחק "את מתכוונת ערפד?"
היא הנידה בראשה "לא, אני די בטוחה שהוא שדון, מה זה ערפד בכל אופן?"
" זה לא משנה, אם את רוצה אני אביא לך את כל המים הקדושים שתרצי, מה שמך ילדתי?"
"לאה"
"לאה, את ממהרת לאיזה שהוא מקום?"
לאה הביטה לעבר היציאה, הסוחר אמר לה שהיא תעשה את זה מהר, אבל הוא לא היה אדיב כלפיה בכלל, אין שום צורך להיות נדיבה כלפיו חזרה "לא, אני לא ממהרת"
"טוב מאוד" אמר בחיוך "האם תרצי להישאר כאן לשיעור?, אני נותן שיעור כל שבוע לעוד ילדים בגילך, ואני מאוד אשמח אם תוכלי להצטרף אלינו"
לאה הנהנה.
"ההורים שלך יודעים איפה את? הם ידאגו?"
היא הנידה בראשה "לא, לא נראה לי שהם ידאגו במיוחד"
"יפה מאוד, אז עשינו עסק, בואי תתיישבי, יש לנו מקום בשפע".
היא התיישבה על ספסל ריק, לא בטוחה כלל מה היא אמורה לעשות.
היה עוד ילד אחד מלבדה, הוא היה שמן מאוד ובעל פנים אדומות, הוא בחן אותה בעודו מחטט באפו.
לאה מעולם לא הייתה בשיעור בעבר, היא לא הייתה תחת שום מסגרת לימודית או אפילו מסגרת בכלל, ונוסף על כך היא כמעט ולא הכירה את העולם שמחוץ לטווח מקום מגוריה, האנשים תמיד נראו לה רועשים ו…
נקיים.
אבל, האם זה לא מה שהיא עכשיו? האם היא כמותם? האם הם רואים אותה באותה דרך שהיא ראתה אותם?
ילדה נוספת התיישבה על הספסל לידה, היה לה שער אדום ועיניים ירוקות, והיא חייכה בביישנות לעבר לאה.
לאה השיבה לה חיוך רפה.
השיעור התחיל, לאה הקשיבה בחצי אוזן בהתחלה, אבל ככל שהשיעור התקדם היא האזינה ביותר קשב.
הזקן סיפר סיפור, זה היה על נער שהוציא את הכבשים שלו למרעה ואז ברחה לו כבשה, והוא רדף אחריה, והכבשה ברחה רחוק יותר והוא רדף אחריה עד שהוא הצליח לתפוס אותה ואז התברר שהכבשה עייפה מידי מכדי לחזור בעצמה אז הוא הרים אותה בידיו וסחב אותה כל הדרך חזרה אל העדר.
לאה לא הבינה בדיוק את הנקודה בכל הסיפור, אבל זה כנראה הייתה נקודת תפנית חשובה ביותר, כי הזקן התלהב נורא כסיפר אותו.
לאחר השיעור ניגשה אליה הילדה בעלת השער האדום "אני מארי סיינט קלייר" אמרה בנשימה חטופה והסמיקה.
"לאה" השיבה בחשש "גודוול"
"שלום לך לאה, אני לא ראיתי אותך אף פעם בעבר בשיעורים של האב מקדוגל"
"טוב, אני חדשה בעיר, אפשר לומר"
עיניה של הילדה נצצו "באמת? מאיפה את?"
לאה תהתה מה להשיב לה, אבל אז נפל עליהן צל