קפה סארטר

החוט השלישי מוביל מהבר אל המרפסת, החוט האדום הוא הדרך היחידה לעבור בין שולחנות שש עשרה ושבע עשרה, וכשעוברים בו מחזיקים את המגש גבוה מעל לראשים. מה שמוביל אותנו מיד לחשוב על החוט השחור-
לא נדבר על החוט השחור.
במבט דקדקני, שום דבר מהדברים שקרו לא היה קורה אילולא אדר לא הייתה עושה את התנועה המוזרת שגרמה להרבה בלבול בקרב הצוות.
קפה סארטר תמיד היה קפה שקט ורגוע בדרום תל-אביב. נודע בטעם המשובח ובאווירה המהורהרת, כמו כן בעיצוב, שהדגיש שימוש בעץ כהה, ובארונות הספרים הישנים שמילאו את הקירות ונפחו במקום אווירה אינטלקטואלית ביתית וחמימה. המלצרים היו חביבים ומבוישים, לבשו בגדי רטרו אלגנטיים ומשקפיים עבות שחורות. אדר קיפצה כל הבוקר הלוך וחזור בין השולחות השמונה עשר והתשעה עשר לבין המטבח. בשולחן התשעה עשר ישב עיתונאי שהיה בעל-טור בעיתון הנפוץ ביותר בקרב הציבור הישראלי האיכותי, הטוב והישן. מולו ישב ראש הסינדיקט הישראלי לביטחון ואנרגיה, מר אודי "כרס" שמיר. משעה עשר בבוקר לא הפסיקו לצעוק השניים אחד על השני, ולכן האחמ"ש צעק על אדר, ואדר מרוב לחץ העמיסה על השולחן שלהם עוגות-גביע חומות וקנקנים של תה עלים וצימוקיות-שוקולד וכריכים שנטפו פלחי נקניק וחסה, בתקווה שבזמן שהפה שלהם יהיה מלא, יצעקו השניים יותר חלש. או לפחות, יותר עמום. אולי בגלל הריצות החוזרות ונשנות והמגשים עמוסי העוגות, שכחה אדר לתת שירות לשולחנות שש עשרה ושבע עשרה. לאחר שחיכו שעה ללא התייחסות מצד המלצרית, פנו אל הלקוחות משולחן שש עשרה אל אחראי המשמרת בתלונה על אדר. האחראי התנצל ואמר שהם יפוצו בצימוקיות-שוקולד, והלקוחות שאלו: "בחינם?", והאחראי אמר: "בחינם." והלקוחות התרצו.
וזה היה יכול להיות הסוף לפרשה, אילולא מלצר אחר שעבד שם, שבכלל היה אמור לתת שירות ללקוחות במרפסת, שמע את השיחה, ואז שאל, איך זה שלא קיבלו שירות מאדר, אם כל הבוקר היא עברה ממש בצמוד לשולחנות שלהם. הרי כדי להגיע מן המטבח אל השולחנות הרחוקים (דהיינו שמונה עשרה ותשע עשרה), אדר הייתה חייבת להשתמש בחוט האדום, שעבר ברווח הצר בין השולנות שש עשרה ושבע עשרה, שהיו כל כך צמודים שאי אפשר היה לעבור ביניהם מבלי להידחס בין הכיסאות ולשפשף את שיערות הגב של היושבים. האחמ"ש הנהן בהסכמה. "זה החוט האדום" אמר. המלצר הוסיף: "כשעוברים ברווח הצר הזה, אין זה אפשרי להתעלם מן הבקשה של הלקוחות היושבים בשולחנות שש שרה ושבע עשרה, בדיוק כשם שאין זה אפשרי להתעלם מקרפד שיושב לך מתחת לאף." האחמ"ש הסכים. "ולכן, אם לא קיבלתם שירות זה אומר שני דברים: או שאדר התעלמה מכם במתכוון למרות ששמעה טוב מאוד את הבקשות שלכם, או שלא ביקשתם כלום, ולאחר שעה באתם להתלונן."
הלקוחות משולחן שש עשרה מחו בתוקף. הם טענו שאכן ביקשו מאדר שירות, אך היא הייתה רחוקה מכדי לשמוע. לאורך כל הבוקר היא לא עברה ברווח הדחוס שבין שולחן שש עשרה לשבע עשרה. הלקוחות משולחן שבע עשרה נקראו להעיד והם הסכימו גם. האחמ"ש והמלצר נראו נבוכים. הרי זה ברור שהדרך היחידה להגיע לשולחנות שמונה עשרה ותשעה היא דרך המעבר שבין שש עשרה ושבע עשרה. אם לא כך היה הדבר, לא היה קוראים לנתיב הזה "החוט האדום".

החוטים:
כך זה היה: הספרים היו על הקירות. ניחוח עשיר של קפה עלה מן המטבח. האחמ"ש ישב על כיסא האחמ"שים המוגבהה שלו והשגיח על הכול, עיניו לא גורעות דבר ומחשבותיו נתונות כולן לתפעול ולתחזוקה של בית הקפה, למתן השירות והמענה ללקוחות, לניקיון, לסדר, לרמת הרעש הרצויה. אוזניו ואפו ועיניו היו כולם דרוכים. גבו היה מתוח כמו אנטנה מחודדת.
שני מלצרים היו במשמרת: אדר והמלצר השני, שאימו קראה לו "יותם" לפני עשרים ומשהו שנים, והכינוי הזה דבק בו עד היום. יותם הלך בתנועות שהיה בהן יותר מדיי "מלצר" ופחות מדיי "איש": קצת מהר מדיי, קצת מדויק מדיי. גבו רוכן קדימה מדיי. ידו והמגש מתנדנדים מעלה בהפגנתיות מודגשת וריקודית, חיוך ריק ושירותי על פניו. עיניו עייפות, מוקפות עיגולים שחורים שהתביישו מאור היום. הייתה זו אוטומאציה – מכונה אנושית. מכשיר מרקד בצורת יותם. יותם הפסיק להיות יותם ונהיה ל"מלצר". כל דבר בהוויה שלו היה מלצר. הוא נע כמו מלצר. הוא חשב מחשבות של מלצר. דאגותיו היו דאגות של מלצר. עיניו שוטטו בין הסכו"מים לשולחנות וחיפשו קערות ריקות, ספלים שאפשר לפנות, כיסאות שאפשר להצמיד לשולחן. המוח שלו התרגל לחפש ולאהוב את הדברים הקטנים האלה, את כל הדברים הקטנים של "היותך מלצר", ושום מחשבה אחרת לא היה לה מקום.
מלצר ולא איש.
גופו של יותם נע על גבי חוטים – כמו בובה – אבל גם כמו רכבת, או גולה, שמחליקה על גבי מסילות. החוטים היו דקיקים, בעל הקפה קנה אותם בשוק במזרח אסיה. באור השמש הם הבהיקו כמו קורי עכביש. כל תנועה של יותם הייתה לאורך החוטים האלה. הוא לא מעד ולא חרג. כל התנודדות מלצרית מופגנת, כל חיוך שירותי, כל הרמה ופינוי של כלי משומש אל מגש – כל אלה היו ריקוד לצלילי כוריאוגרפיה שנקבעה מראש. לריקוד קראו "מלצר".

יותם עושה שרלוק:
ה"מלצר" יותם הלך וחשב, וחשב. הוא היה די מעורער מהדבר המוזר שאדר עשתה בבוקר, עם השולחנות ההם (שש עשרה ושבע עשרה וכו…). איך זה ייתכן, תהה, שהגיעה לשולחנות הרחוקים (שמונה עשרה ותשע עשרה) מבלי לנוע על החוט האדום? האם עשתה קפיצה? השתגרה? כל הצהריים תהה על כך, ולא מצא הסבר הגיוני. המצב היה משול לאי שמחובר ליבשה ע"י גשר אחד ויחיד – והרי זה לא ייתכן שמישהו ייצא או ייכנס מהאי מבלי לעבור בגשר.
לקראת השעה הוא יצא להפסקה, ישב על הכיסא ליד הבר, צמוד לקיר, ולעס כריך נקניק מהבוקר. אם קו הרכבת היחיד מתל אביב לחיפה, הוא תהה, עובר דרך פרדס-חנה, איך זה שהרכבת הגיעה מתל אביב לחיפה מבלי לעבור בפרדס חנה?
אחר כך חזר לעבוד. בשעה חמש חמישים ושלוש, מרוב שהיה טרוד בבעיה, התנגש בילד והמגש התהפך ונשפך. הילד נבהל וברח. הוא ברח אל הוריו שישבו בשולחן שמונה עשרה. המלצר יותם הבחין, בהיסח הדעת, שהילד לא עבר דרך המעבר הצר שבין שולחנות שש עשרה ושבע עשרה.
"אבל זה ברור." חשב יותם לקראת השעה שמונה, כשהוריד את החולצה של 'קפה סארטר' והתכונן לצאת הבייתה. "הילד לא חייב לנוע בחוט האדום כמו המלצרים, ולכן הוא היה יכול ללכת מסביב לשולחנות. אמנם העיקוף מצריך ללכת מרחק גדול יותר, אבל אפשר ללכת מהר ובחופשיות מסביב, כי זה חוסך את הצורך להידחס בין השולחנות. למעשה, זוהי בחירה הגיונית לגמרי ללכת מסביב לשוחנות, במקום ביניהם."
יותם היה כל כך בתוך המחשבות האלה שלו, שהוא לא שם לב שהוא עושה משהו שאף פעם לא עשה, עד שהאחמ"ש הפנה את ליבו לכך. האחמ"ש אמר: "יותם, מה אתה עושה? למה אתה לא הולך הבייתה? המשמרת שלך נגמרה." יותם ענה לו: "אני רק רוצה להסתובב פה קצת, אם הדבר אפשרי." יותם הלך לאורך החוט האדום של המלצרים, גופו רוקד את ריקוד המלצר, תנועותיו מופגנות ותיאטרליות, ידו אוחזת מגש דמיוני (הוא נראה מגוחך להתנועע ככה ללא מגש או מדים). ואז, לאחר מכן, הלך כמו שהולכים הלקוחות, בארשת חופשית באופן יחסי, בקצב נינוח, בגב רפוי, מסביב לשולחנות. לא בחוט האדום, אלא בדרך העקיפה, המרווחת. "אבל אני לא בתפקיד כרגע, ולכן זה ברור שאוכל ללכת היכן שארצה. אבל אדר… אדר היום בבוקר… היא הייתה מלצרית. והיא לא הלכה בחוט האדום. זאת אומרת שמרוב לחץ המוח שלה כשל, ואיבד לרגע את החוטים. וזה גרם לה ללכת בדרך מסביב, שדרשה פחות מאמץ קואורדינציה, מפני שכל לחץ נוסף היה גורם לה להתמוטט."
יותם הלך הבייתה. חשב ואז ישן. למחרת השחר הפציע ויותם היה המלצר הראשון בהיסטוריה שיצא מהקפה בזמן משמרת. האחמ"ש לא ידע מה להגיד. אדר ניסתה להביט בו הולך משם, אך עיניה סרקו את השולחנות, מחפשות כלים מלוכלכים להעמיס על המגש, ספלים ריקים, כיסאות שיש להצמיד…
יותם הלך משם עם החולצה של "קפה סארטר" עליו ועם המגש ביד, עמוס כלים. הוא, לדעתו, עדיין היה מלצר. הוא היה מלצר שכבול לחוטים שהוא רוקם בו ברגע. בו במקום. הוא נסע במסילה שהוא סלל כל רגע. היו לו כלים מלוכלכים על המגש והוא לא התכוון לפנות אל המטבח והכניס למכונה ששוטפת. הייתה לו עוגת גבינה ביד והוא לא התכוון להניח אותה על שום שולחן. הוא זרק אותה למזרקה כמה רחובות לאחר מכן, שתצוף לה. או תשקע. היו לו צימוקי-שוקולד במגש. צנצנת מלאה. והוא נשנש בלי חששות ובלי בושה. הוא היה מלצר חופשי.
הוא היה גיבור.
שובר קירות אמיתי.