בלתי נשכחים-דור העתיד :פרק 1

״גלי,יפה שלי״קולו של עוז ליטף את הבוקר של גלי.
הוא הגיף את תריסי החלון של חדרה,נותן לקרני השמש לחדור ולהאיר.
״בוקר,צריך להתעורר״הוא השמיע,נותן לה טפיחות קטנות על לחיה,גורם לה לעקם את פרצופה.
״חלאס אבא!״היא צעקה עם חיוך,טופחת עם כרית על פניו.
הם החלו לעשות מלחמת כריות מצחקקים ביניהם.
״יאלה תתארגני,אני מפרגן לך בטרמפ ליום הראשון״אמר עוז מחייך.
״מה אתה אומר…״השמיעה גלי בקול ציני שהיא קמה מהמיטה בגרירת רגליים.
היא עמדה מול המראה הגדולה בחדרה,מודדת בגד אחרי בגד,מה לובשים ליום הראשון של השנה החדשה?
לבסוף לבשה שמלת משבצות קצרה בצבע ירוק זית ושחור.
היא פיזרה את שיערה החלק על כתפיה,והניחה ענק זהב על צווארה.
היא חיפשה את עוז בכל הבית שהיה ריק,והניחה שהוא כבר בטח בכניסה לפנימיה,מברך את התלמידים על השנה החדשה.
היא עברה את מגורי המורים והמדריכים מברכת לשלום את אלה שיוצאים מהם.
היא צעדה בין המולת התלמידים מחפשת את עוז,עד שחשה בידיים מקיפות את מותניה,והן באופן מוחלט לא היו של עוז אביה.
״בהצלחה עם הצפונים״הוא לחש באוזנה.
גלי גיחכה מגלגלת את עיניה,
״תפסיק עם זה״אמרה.
הוא הביט בה בעינים החומות שלו,מוציא סיגריה מהכיס וטוחב לפיו.
״אני זז לעשן,תהני שם״הוא מלמל והתרחק ממנה.
היא הביטה בדמותו המתרחקת,בולעת רוק ושבה לחפש את עוז בין המולת התלמידים.
״זזנו?״כרכה את ידיה סביב של עוז,
״יש לי ברירה?״הרים גבה עוז.
״לא ממש״חייכה אליו והתקדמה אל היציאה,נפרדת מכל חברי הילדות ומאחלת להם שנה מוצלחת.
הם נכנסו אל האוטו בשתיקה,
״פגשת את אמא היום?היא בטח רצתה לברך אותך לכבוד היום הראשון״אמר עוז כשעיניו לא זזות מהכביש.
״היא בטח שכחה ממני עם כל הבלאגן של היום הראשון״חייכה חיוך מאולץ גלי,לא מביטה בעיניו של עוז.
עוז נאנח אנחת יאוש אך המשיך לשתוק לאורך הנסיעה.
גלי שוב נזכרה בשיחה עם הוריה,אז כשהיתה בכיתה ט׳,היא רצתה ללמוד עם תלמידי הפנימיה שלהם,והם סרבו.
אמרו שהרמה שלהם שונה משלה,שהיא צריכה להכיר עוד מעגל חברתי,ושיש לה פונטציאל אדיר מדי בכדי להתבזבז.
״הגענו גלושקה״אמר עוז כשבלם בכניסה לשערי בית הספר.
גלי צעדה אל התיכון היוקרתי הקרוי ״נרקיס״,חשבה כמה קשה היה לה להתרגל בכיתה ט׳-י׳ לתיכון הזה,אבל עכשיו היא כבר שמינסטית והיא למדה להתערבב עם ״הצפונים״שכינו ילדי הפנימיה,המכונים ע״י חבריה שלגלי מנרקיס ״המסוכנים״.
ליה צעדה אל תוך הרחבה בו נשמעה מוזיקה ובלונים שעליהם כתובה המילה ״שמינסטים״ התעופפו באוויר.
גלי קיבלה חיבוקים חמים ואוהבים,היא היתה אהובה בשכבתה,משהו באופי החצי מחוספס חצי מפונק שלה גרם לה להתחבב על כולם.
היא רקדה בשיגעון לצלילי המוסיקה,לא מחשבנת לאף אחד,היה בה מן קסם לפעמים,לשכוח שכל השאר קיימים.
עוז נהג להגיד לה תמיד שהיא כל כך זהה לליה כשהיא נוהגת כך,וגלי תמיד התעקשה להתנער מכל דבר בה שזהה לליה.
״מי זו?״היא שמעה מאחוריה תוך כדי שרקדה.
״גלי לוי״נשמע קול גברי אחר.
היא הסתובבה למשמע השם שלה מפיו של אחר,נער בעל קוקו מתולתל בצבע בלונדיני הביט בה בחיוך מלא בביטחון.
״שלום גלי לוי״הוא אמר בעיניים מחייכות.
״היי״היא אמרה ללא חיוך,והתרחקה מהם לא נותנת פתח להיכרות.
היא המשיכה לרקוד,מבחינה בנער המתולתל שעדיין הביט בה בחיוך.
היא קיוותה שהוא לא מנסה לפלרטט איתה,כי הלב שלה תפוס חזק על מישהו אחד,שעליו אף אחד לעולם לא ידע…