אקדמיה לריקוד – פרק 1

כולנו היינו עסוקים בהכנות אחרונות למחר בלילה. לילה שיסכם 4 שנות לימודים שכללו חברויות, אהבות, קשיים ועוד… ליל הנשף. "בחייך נועה" צעקתי, נועה היא אחת החברות הוותיקות והטובות שלי, כרגע היא הייתה עסוקה בלהשפריץ עלי צבע טרי.
אני אמה נערה די חכמה עם כמה חברות טובות שאני מחשיבה כמו משפחה, ללא הרבה היסטוריה וניסיון עם בנים ועם כמה חלומות קטנים שאני מקווה להגשים בעתיד. "אני לא מאמינה" נועה צעקה עלי כשהצבע שהתזתי עליה פגע בשערה, "את תצטערי על זה" הוסיפה והתחילה להשפריץ לכל עבר צבע טרי שהרס עבודה של שעות! אבל לאף אחד לא היה אכפת כולם קפצו על ההזדמנות והחלו להשפריץ אחד על השני.
כשלא נשאר עוד צבע התיישבנו על הרצפה והתחלנו לצחוק. הסתכלתי על כל מי שהיה איתי עכשיו בחדר, כל מי שמילא את חיי במהלך ה4 שנים האחרונות, כל מי שאני נפרדת ממנו וכל מי שאני מקרבת ללב. הערכה ענקית שרכשתי לכל אחד ואחת מהם מילתא אותי. נועה התחילה לבכות, גם לי ברחו כמה דמעות בוגדניות. נראה לי שזה היה הרגע שכולנו קלטנו שממחר אנחנו מתחילים פרק חדש בחיים וגומרים את התיכון. "אני כמעט שונא אתכם אבל אני לא מסוגל" דיקסון אחד החברים אמר בזמן שהוא חיבר את הפלאפון שלו לרמקולים של אולם הספורט שעליו עבדנו שעות, בניסיון לגרום לו לקבל לוק יוקרתי. דיקסון הגביר את עוצמת הרמקולים שהשמיעו מוזיקה קיצבית ואחרי כמה דקות כולנו קפצנו ורקדנו, צוחקים ובוכים באותו הזמן ומסנים לנצור כל רגע שנשאר לנו אחד עם השני.
יום הנשף הגיע, כ"כ התרגשתי. השמלה הירוקה שלי חיכתה לי בארון, היא הייתה אחד הדברים הכי יפים שהיו לי והרגיש לי אסור להסתכל עליה, שלא לדבר על ללבוש אותה. גרמיה, אחד החברים הטובים שלי שהייתי קצת דלוקה עליו פעם היה בן הזוג שלי לנשף. אני די הופתעתי שהוא הציע לי לבוא איתו, חשבתי שהוא יזמין את קיילי, מישהי מקבוצת המעודדות שהוא תמיד התרברב על כך שהיא הייתה הזיון הכי טוב שהיה לו בחיים. הפלאפון שלי היה מוצף בהודעות שאנשים שלחו לי בוואטצאפ לגבי אתמול בערב. כולם שלחו תמונות וסרטונים ואמרו כמה הם מתרגשים לקראת הנשף. כל תמונה, הודעה וסרטון כזה הצחיק אותי וחימם לי את הלב. שעה לפני שגרמיה היה אמור לאסוף אותי כבר כמעט הייתי מאורגנת. השיער הארוך שלי היה מפוזר וגלי והשמלה ישבה עלי באופן מושלם. כמו שאמרתי היא הייתה בצבע ירוק אבל לא ירוק כהה ירוק בהיר שגרם לעניים שלי שגם הם היו בצבע ירוק להיראות כאילו הם מנצנצות ולשיער שלי שהיה בצבע שטני מאוד בהיר להיראות כהה יותר וכל זה נתן לי מראה קסום, הרגשתי כמו פיה.
אמא שלי נכנסה לחדר והסתכלה עלי במבט חם ואוהב "אוי אמה, מי נתן לך רשות להפוך להיות כ"כ גדולה" אמרה וחיבקה אותי חיבוק חזק שכל כך הייתי צריכה עכשיו. "אני רוצה לתת לך משהו שיהיה איתך מהיום ולתמיד" אמרה והושיטה לי קופסא קטנה. זיהיתי את הקופסא הזאת ועניי התרחבו בהתרגשות "אמא זה שלך אני לא יכולה לקבל את זה" לחשתי בזמן שאני לא מורידה את עניי מהקופסא. "זה היה שלי, ועכשיו זה שלך" אמרה והוציאה מהקופסא שרשרת כסף דקה עם תליון של מפתח.
מפתחות תמיד היה הקטע של אבא ואמא שלי ועם השנים זה הפך להיות הקטע שלי ושל אמא שלי. כל יום הולדת, חג או סתם כשרצינו לשמח ולהראות כמה אנחנו אוהבות אחת את השנייה היינו נותנות תליון של מפתח. היה לנו אוסף תליונים של מפתחות אבל זה היה התליון הכי חשוב. אבא שלי נתן אותו לאמא שלי, כך הוא הציע לה נישואים. הוא תמיד היה כזה מתחכם, הוא חשב שטבעת זה נדוש אז הוא נתן לה שרשרת עם תליון של מפתח ואמר לה שהיא היחידה שתחזיק אי פעם את המפתח אל הלב שלו. כאילו שזה לא נדוש. לצערי את אבא שלי לא זכיתי להכיר, הוא גם לא זכה להכיר אותי או לדעת שאני עומדת להיוולד, הוא נהרג במהלך אחד המסעות שלו.
אמא שלי ענדה לי את השרשרת עם התליון, זה היה הדבר שהיה חסר לי, עכשיו הרגשתי באמת מוכנה. דפיקות נשמעו על דלת הבית שלנו ואמא שלי הלכה לפתוח את הדלת, ידעתי שזה גרמיה והלב שלי התחיל לפעום בהתרגשות. "היי" הוא אמר ונכנס לחדר שלי בהססנות, הוא החזיק זר שושנים לבנות ונתן לי אותו "תודה" אמרתי וחייכתי אליו. "אמה, את ניראת טוב" הוא אמר ובלע את הרוק. כל הסיטואציה קצת הצחיקה אותי וגרמה לי להרגיש יותר בנוח. פתאום קלטתי שאני גורמת לגרמיה להתרגש וזה גרם לי להרגיש טוב, הוא הסתכל עלי שונה, כמו שמסתכלים על בת ולא כמו שמסתכלים על חבר ואהבתי את זה. "תודה" אמרתי והסתכלתי ישר לתוך עניו. הוא ניראה מדהים, טוקסידו כ"כ הלם אותו, הוא הבליט את השרירים שלו וגרם לעניים שלו להיראות כהות יותר. צבע העניים שלו היה תכלת אבל עכשיו הם נראו ממש כחולות, והשיער הבלונדיני שלו שפעם ראשונה בחיי ראיתי אותו מסודר…רציתי רק לגעת בו ולבלגן אותו.
"נלך?" הוא שאל, "כן" הנהנתי. אמא שלי צילמה כמה תמונות, שוב חיבקה אותנו, שוב בכתה, ושוב נאמה על כמה שגדלנו ורק אז יצאנו לכיוון האוטו של גרמיה. הוא פתח לי את דלת האוטו שלו כמו ג'נטלמן אמיתי וחיכה שאני אתמקם בנוחיות ורק אז נכנס אל האוטו. הוא החל לנסוע ולא ידעתי מה להגיד. הכל היה נורא מוזר, כאילו החוקים השתנו פתאום. גרמיה הידיד הטוב שלי מהיסודי שהייתי דלוקה עליו די הרבה זמן, שדחה את אהבתי אליו פתאום מאוים ממני. המחשבה נורא הצחיקה אותי וכמה שניסיתי להשתלט על עצמי לא הצלחתי, מהר מאוד נפלטו לי כמה צחקוקים מהפה.
"מה?" גרמיה שאל אותי בזמן שגם הוא הצטרף לצחקוקים שלי. "יש לי משהו בשיניים או בשיער?" שאל. "לא, אתה נראה מצוין" אמרתי בין הצחקוקים שנפלטו לי. אני לא יודעת למה אבל הרגשתי שאני צריכה להתקרב אליו. הוא הסתכל עלי ולא עשה כלום, חיכה שאני אעשה משהו אבל במקום לעשות משהו פשוט המשכתי לבחון אותו ולחייך. הוא הסמיק וחזר לצחוק. "ממה את מתפעלת כך? מהיופי המכשף שלי?" אמר כבדיחה ואני לגמרי בכנות אמרתי "חבל שאתה לא יכול ללבוש טוקסידו כל יום" והוא בתגובה צחק בקול רם יותר. "אוי אמה את לא השתנת", אמר ולרגע שוב הרגשתי כמו ילדה קטנה, אחת מהגרופיות במועדון המעריצים שלו. "איך אתה יודע?" שאלתי אותו. "העניים שלך אומרות את זה" הוא אמר בזמן שהחנה את האוטו. "וזה טוב?" שאלתי אותו, "כן" אמר ונתן לי נשיקה על הלחי. הוא הסתכל עלי לכמה שניות והסיט את השיער שלי אל מאחורי האוזן שלי "בואי ניכנס" אמר וכך שבר את השתיקה, ונכנסנו.
"אמההה" נועה צרחה כשהיא ראתה אותי וקפצה עלי "מי את ומה עשית עם חברה שלי" היא המשיכה לצעוק ולסקור אותי מכף רגל עד ראש. "השקעתי יותר מידי ?" שאלתי בדאגה, "את ניראת מדהים, יותר מידי מדהים!" היא אמרה בהתלהבות ענקית שגרמה לי להתלהב מעצמי, באמת ניראתי טוב היום.
הנשף היה מדהים. הצטלמנו המון פעמים, רקדנו, נפרדנו מהמורים ואמרנו מילות פרידה, בחרנו את המלך והמלכה של המחזור… בקיצור היה מרגש. כשהנשף נגמר כל החבורה, אני נועה גרמיה דיקסון ושאר החברים הטובים הלכנו למרכז של החנויות, צעקנו ברחובות שאנחנו בוגרים, זה היה נורא מצחיק, חבורה של אנשים מטורללים רובם שיכורים לבושה בבגדי ערב עושה המון רעש באמצע הלילה. אנשים זרמו איתנו, צחקו ואמרו מזל טוב. מסעדה אחת אפילו הציעה לנו לאכול אצלה חינם לאור המאורע, כמובן שהסכמנו. בערך ב4 בבוקר התפזרנו וכל אחד הלך לבית שלו, אני וגרמיה הלכנו ביחד לכיוון הבית שלי. באמצע הדרך, גרמיה עצר את האוטו וחנה בצד. "גרמיה הכל בסדר?" שאלתי טיפה מודאגת, גרמיה שתק לכמה רגעים פתח את הפה בשביל להגיד משהו ואז סגר אותו ושוב חזר לשתוק. הושטתי לו את ידי והרמתי את פניו למעלה כדי שיוכל לראות אותי טוב, "אני לא נעלמת לשום מקום, לא משנה מה תגיד לי" אמרתי וחייכתי אליו. הוא נרגע טיפה אבל עדיין נראה לחוץ, "אמה אני יודע שהייתי פעם מניאק, אמרת לי שאת אוהבת אותי ואני לא התייחסתי לזה כי זה היה נראה לי מוזר" מה שהוא אמר טיפה פגע בי אבל ניסיתי להסתיר את זה, הוא מיד ראה את זה עלי ונבהל "לא התכוונתי שזה מוזר כאילו זה היה מוזר כי את היית החברה הכי טובה שלי אבל עכשיו, אני מקווה שתהיי יותר מזה" אמר ואז השתתק. הוא חיכה לתגובה שלי אבל בכלל לא ידעתי איך להגיב. לא הייתי כל כך מופתעת כי שמתי לב שהוא מסתכל עלי בצורה שונה במהלך החצי שנה האחרונה פשוט לא תיארתי שהוא יעשה עם זה משהו אז התעלמתי ולא פיתחתי תקוות. הדבר שהכי עיצבן אותי אולי אפילו הצחיק זה העיטוי שלו.
"גרמיה, איך זה שתמיד אתה פועל ברגע הכי פחות נכון" שאלתי אותו בעצבות, "אני לא רציתי להגיד שום דבר בשביל לא להתאכזב עד שאני אדע שזה בטוח, התקבלתי לאקדמיה לריקוד בסידני, אני עוזבת מחרתיים"