רודף אותך

הוא רודף אותך. גם אם תנסי לברוח, לא תצליחי.
הוא בא איתך לכל מקום. כל נשימה שלך נושאת אותו.
את מנסה לברוח. באמת.
בכל דבר שאת עושה יש ניצוץ שלו. בכל ריח, שיחה, היכרות.
הגעגוע הזה. למה הוא לא הולך?
מה גורם לו להישאר כאן, לכרסם בך עוד ועוד?
את הרי שונאת שאת מתגעגעת. שונאת.
הגעגוע הזה מתחזק ככל שאת מבינה שהוא לא כאן. שהוא לא שלך, וכנראה גם לעולם לא יהיה.

תהליך ההשלמה עם המציאות לא קל בשבילך. יש לך עוד דרך לעבור. עוד דמעה למחות, עוד צעד לצעוד.
והחיים ממשיכים, וכנראה שגם הוא. הדבר היחיד שלא ממשיך ומתקדם הוא הגעגוע.
הוא עוד כאן, תקוע לך בגרון, מחכה לצאת, להתפרץ. את יודעת שאת מתגעגעת אבל את לא רוצה לתת לגעגוע להשתלט עלייך. לאכול אותך.

עשית טעויות, כמו שכולם עושים, אנחנו הרי למדים מטעויות, מפנימים אותן וממשיכים הלאה, לא?
אבל לך קשה. קשה לך להודות שטעית, שפישלת בגדול. שבגללך הוא לא כאן ובגללך הגעגוע הארור הזה מחליף אותו.