כלואה2- פרק 28.

השפה התחתונה שלי התחככה בשפתו.
עיניו איבדו שליטה וכמעט ונעצמו. ואז הגיעה הדחייה הגדולה.
הוא הניח ידו על שתי כתפיי והרחיק אותי ממנו בעדינות. "מה את עושה?" הוא שאל כשעיניו השחורות ממוקדות בעיניי. בלעתי את הרוק. לא ידעתי אם אני יותר מושפלת או יותר חסרת אונים על כך שהוא באמת לא יודע מי אני.
הוא כמעט ונסחף איתי. הוא כמעט והחזיר אותי לעולם שחיכיתי לו. הוא כמעט וגרם לי להאמין שקיים גם טוב בעולם. אבל הכול רק כמעט וכמעט לא מספיק לכלום.
"אנדרס" אמרתי את שמו. אולי זה יגרום לו להיזכר. הרגשתי כל-כך מושפלת וגם לחיי קיבלו מעט צבע.
הדבר שהכי הייתי רוצה עכשיו בעולם זה שהאדמה תפתח ותשאב אותי פנימה אליה כדי שלא אצטרך להתמודד עם הבושה או עם העצב כשאפנים שאנדרס כבר לא שלי. לא נפשית ובטח שלא פיזית.
"אני" גמגמתי והנחתי ידי על שפתיי "את.." הוא המשיך אותי וחיכה שאומר כבר.
"אני פשוט ניסיתי להזכיר לך" לא ידעתי מה לומר ואיך לתת הסבר לכך שכמעט ונישקתי אותו.
"מרי" הוא נכנס לחדרו בטבעיות ואמירת שמי גרמה לי להיכנס אחריו. הוא עמד על יד הכיור והתעסק במשהו שהוא ניסה להרכיב. "אני לא אוהב שנוגעים בי" הוא מלמל אך שמעתי זאת בבירור "ויותר מזה" חיכיתי רק שיאמר את ההמשך "אני לא טיפוס של חֶבְרָה" כיווצתי פניי ולא הצלחתי להבין את המשמעות אך עניתי לו בתשובה מתחכמת "אתה גם שונא שמרמים אותך נכון?" הוא הניח את הפטיש והכמה חלקים הקטנים שהחזיק בידו "למה את אומרת את זה?" הוא סבב את ראשו חצי אליי. "איך הגעת לפה? מי הביא אותך לפה?" שאלתי בטון קצת מורם, כעסתי עליו.
הוא לקח את ידו והעביר אותה בעורפו. היה נראה שהוא מתחמק, שהוא עצמו לא יודע מה לענות.
"כריס" הוא אמר בקולו הצרוד. כיווצתי גבותיי, מחכה שהוא ימשיך. "כריס הביא אותי לפה לפני ארבע- עשרה שנים" חייכתי חצי חיוך, מהול בעצב וקצת שמחה ואפילו היו בו נגיעות של כעס.
"מה קרה לפני ארבע עשרה שנים? אתה לא זוכר?" הוא שוב החזיר את ידו לעורפו "מרי בשביל מה באת לפה?" ראשי נתקע ועיניי התמקדו בעיקר בו "כדי להזכיר לך מי אתה".
"אין לי מה לזכור" הוא הרים קולו, כנראה שהתעצבן על כך שאני כל הזמן אומרת את זה ומזכירה את זה "אני יודע טוב מי אני" הסתכלתי על עיניו. לא רציתי שיברח מהן, לא רציתי שיברח מלהתמודד איתי.
"אתה לא" הצהרתי "אם אתה לא יודע מי אני, אז אתה לא יודע מי אתה" הוא הסתובב וחזר להתעסק בחלקיקים הקטנים ואז זרק אותם בעצבים על השיש. "אולי במקום רק להגיד לי שאני לא זוכר תגידי לי מי אני לעזאזל" נפגעתי קצת. הלב שלי רטט מהצעקה שלו. זה הרתיע אותי.
"היינו ביחד" אמרתי בלחש, אני חושבת שהוא לא שמע. הוא התקרב אליי ועמד ממש מולי, מרים עם שתי אצבעותיו הגבריות את סנטרי. "היינו מה?" הוא שאל כנראה מהספק שאולי לא שמע טוב. "היינו ביחד" אמרתי בקול קצת יותר ברור "מתי?" הוא גיחך "לפני ארבע- עשרה שנים כשהיינו חברים בארגון יחד" הוא הסתכל עליי וכיווץ גבותיו.
"את צוחקת עליי נכון?" לא עניתי והתמקדתי בפניו, מנסה לשדר לו את כל רצינותי בדבר.
הוא הסתובב והלך לכיוון הספה היחידה ונזרק עליה בכול כוחו. "אני לא מבין" הוא שפשף את פניו בחוזקה. "אני לא מבין כלום" הוא אמר שנית.
נשמתי אוויר וניסיתי לראות הלאה, איך אני מתמודדת עם זה עכשיו.
התקדמתי לעברו ועמדתי מול הספה "אתה באמת לא זוכר אותי?" נמאס לי כבר לחזור על זה בכל פעם כשאני מרגישה חסרת אונים "את נלי?" אמרתי בחצי חיוך "את מייקל?" הוא הסתכל עליי משונה. "עזוב" עצרתי את עצמי. "זה חסר טעם" הפניתי גבי ללכת והוא אחז בידי והתרומם מהספה.
"קשה לי להאמין לך" קולו עשה לי צמרמורת "אבל משום מה אני כן מאמין לך" הסתכלתי עליו בעיניים מלוכסנות, לא הצלחתי לקרוא אותו. "משהו בגוף שלך אומר שאת דוברת אמת" הסתכלתי על עיניו בסערה "כי אני כן" לחשתי לעברו.
"הם עשו לך משהו" שחררתי את ידו ממני "אתה לא אותו אנדרס שהכרתי" הוא חקר את עיניי עוד כמה שניות "אולי פשוט לא הכרת אותי" הוא עקץ בעקיפין והניח בפניי את העובדה שיכול להיות שהוא לא מאמין לי. "אולי" הכנסתי שפתיי לפי והרטבתי אותן.
השתיקה המעיקה הזאת התרבתה בעיקר בגלל המבטים המשונים שעברו בנינו. לא נשברתי, רציתי להראות לו את האמת שבדבריי והוא היה כמו שהכרתי, קר ואדיש.
"לכי" הוא לחש וקולו נשבר בצרידותו.
"אני אלך" לחשתי לעברו בחזרה.
תפסתי ריצה ויצאתי מחדרו ואז מהקומה. ירדתי במדרגות הכי מהר שיכולתי.
המחנק בגרון עמד וכמעט ולא הצלחתי להחזיק אותו עוד.
רצתי במסדרון בשקט כמה שיכולתי עד שהגעתי לחדרי ופתחתי את הדלת בסערה.
לוקאס ישב על מיטתי והתרומם כשהבחין בכניסתי. "מרי" נפלתי לזרועותיו וחיבקתי אותו חזק.
נתתי לדמעות לצנוח עד לאן שירצו, נתתי להן לצאת לאוויר העולם, נתתי להן להיות חופשיות.
"מה קרה?" הוא הזיז פניי על מנת לראותם "את בסדר?" הסתכלתי עליו עם עיניי המלאות בדמע והנדתי ראש. לא היה יכול להיות יותר גרוע חשבתי לעצמי בראש.
"סיפרת לו על אנדי?" התנתקתי מהחיבוק של לוקאס והתיישבתי במיטה והוא התיישב על ידי.
"לא" נתתי לקול האחרון שבי לצאת "לא ראיתי בזה כאופציה".
לוקאס לא אמר כלום רק הפיל את ראשי על כתפו ועשה לי נעים בצוואר החשוף שבצד השני.
"הוא עדיין בשלו? לא מזהה אותך?" הוא שאל והשאלה די הייתה מפתיעה "הוא לא מכיר בי" הוספתי כדי להכאיב לעצמי עוד קצת.
"שקרן" הוא מלמל ואני הרמתי ראשי מכתפו "למה אתה אומר את זה?"
הוא הסתכל עליי בבהלה, מבין ששמעתי את מה שלא הייתי אמורה לשמוע.