מבוך האשליות- פרק 37

"אבל אני לא רוצה ללכת לשם." מוריאל התעקש בפעם האחרונה להחלטתו בעוד קוסמת הקרח, אימו, סידרה את החליפה המגונדרת שהתבייש ללבוש ולהיראות בה. "אני שונא נשפים, ואין לי מה לעשות שם."
"אתה רק אומר את זה כי מעולם לא היית בנשף." היא אמרה לו בחיוך.
"אני אומר את זה כי באמת אין לי מה לעשות שם." הוא תיקן אותה. "וחוץ מזה, שאם מה שאת אומרת נכון, גם את היית באה."
"אל תכעס, בל, אתה יודע שאני לא יכולה לעזוב את הארמון." היא אמרה.
"שטויות." השיב בעצבנות. "ואל תקראי לי ככה." הוא דרש.
"איך זה ככה?" שאלה אותו.
"ככה- בשם הזה." צמרמורת של כעס עברה בגופו.
"בל?" היא שאלה, ושוב עברה בו הצמרמורת הזאת. "זה השם שלך."
"זה לא. כבר לא." הוא שילב את ידיו כמודיע לה שאין דרך לשנות את העובדות הנוכחיות. "קוראים לי מוריאל." הוא תיקן אותה.
היא גיחכה. "איזה שם מטופש."
מוריאל כיווץ את עיניו בכעס.
"בל זה שם הרבה יותר יפה. כמוך." אמרה.
"אל תתנהגי אליי כמו אל אידיוט!" הוא התפרץ. "זה שאני הבן שלך לא אומר שאת יכולה להתייחס אליי כמו אל תינוק."
"בל שלי," היא התכופפה אליו עם מבט רציני וברור על פניה. "אני יכולה להתייחס אלייך איך שאני רוצה. אני אמא שלך, ואתה חייב לכבד אותי."
"כן, ממש." הוא צקצק וגלגל עיניים.
"אתה רוצה לבחון אותי?" היא הידקה את אחיזתה בו. "רוצה למות כמו האחיות שלך?" הוא שתק. "ככה חשבתי. ילד טוב." היא התרוממה והתרחקה מעט לאחר שסיימה את הנגיעות האחרונות כדי שיראה מושלם. "אתה נראה נהדר." היא אמרה בחיוך.
מוריאל הסתכל על בגדיו ולא התרשם. "אני נראה כמו קבצן." הוא אמר.
"ברור." היא השיבה. "הדוכסית לא תיתן לילד קטן ממשפחת אצולה להיכנס." הסבירה. "אבל לילד כמוך שיסתובב מחוץ לטירה היא לא תעשה דבר."
"למה?" מוריאל התבלבל. "ולמה שבכלל אסתובב בחוץ?"
"כי אתה רוצח." המבט המעודד שעל פניה כלל לא התאים לדברים שאמרה. "ותתפלא אילו אנשים מפוקפקים יסתובבו שם בחוץ."

סוף כל סוף, לאחר שעות מורטות עצבים של המתנה, דלתות טירתה של הדוכסית נפתחו לאורחים הרבים. בני אצולה, סוחרים מפוקפקים, משקיעים פוטנציאלים ובני לוויה, כולם מילאו את האולם.
כאשר דלתות הטירה נפתחו פעם נוספת, וזוג אצילים פעורי פה ונדהמים נכנסו אל הנשף, משהו באוויר השתנה. למרות שנראו כמו כל אחד אחר באולם, מי שבאמת שם לב ידע שמשהו בהם שונה.
הבחור היה שזוף מעט, בעל שיער שחור וזיפים על פניו. הוא לבש חולצה לבנה בעלת ציציות ועליה מעיל עור שחור ומרשים בעל קישוטים מוזהבים. הוא לבש מכנס חום כהה ומגפיים גבוהות ותואמות. על אחת מאוזניו הוא ענד שני עגילי זהב עגולים וקטנים שהקצו לו מראה פרחחי ולא אמין בהקשר למראה בן אצולה שלו. מספר שרשראות זהב הוסתרו מתחת לחולצתו הראשונה, ועל שתי ידיו ענד מספר טבעות שהיה מדויק כמעט כמו מספר אצבעותיו.
הבחורה לבשה שמלה לבנה ומפוארת שרק השתדלה להחמיא לגופה המפותח. אוזניה היו ריקות באופן מוזר ביחס לשאר הנשים בקהל. שיערה היה קצר ואדמוני, והוא היה משוך לאחור, בצורה כזאת שהתסרוקת המוזרה שלה לא נראתה זרה מדי לעיני אחרים.
"אני שונאת את זה." היא פנתה לבן זוגה. "השמלה הזאת-" היא התלוננה.
"את מדברת כאילו אני אוהב ללכת ככה." הוא הסכים לטענתה. "איזה בושה, היית חייבת להציע את הרעיון הזה?"
"לך היה רעיון יותר טוב?" היא החזירה לו בשאלה. "לא נראה לי."
"יכולת לפחות לחשוב על משהו שלא מצריך אותנו להתלבש בצורה הזאת." הוא התלונן והמשיך להתעסק בבגדיו הלא נוחים.
"חשבתי, אבל זו הייתה תוכנית לא בטוחה." היא הסבירה. "כאן אנחנו נוכל לדבר עם הדוכסית פנים מול פנים, בערב הפתוח החד-פעמי הזה." היא הדגישה כל סיבה בנפרד כדי שיבין שזה היה עדיף.
"בסדר, כל עוד אמצא את אשתי בסוף." הוא נתן את התנאי שלו.
"אנחנו נמצא את שניהם." היא הבטיחה לו. "אתה יכול לסמוך עליי בקשר לזה."
"ואני מקווה שזו תהיה החלטה נכונה. עכשיו, איך בדיוק נעשה את זה?" הוא סרק את האולם הענק. "יש כאן מאות אנשים, איך בדיוק נפגוש את הדוכסית?" שאל.
"אתה רוצה להתפצל?" היא שאלה וגרמה לו לתהות בבלבול. "כשאחד מאיתנו ימצא אותה הוא יברר אצלה את מה שאנחנו צריכים לדעת, ואז הוא יחפש את השני."
"ואיך נמצא אחד את השני?" הוא הוסיף לשאול.
"תאמין לי שלא תפספס מישהי כמוני מרחוק." היא גיחכה. "וגם אני לא אותך, פיראט."
היא החלה לפנות לאחד הכיוונים ולהתרחק ממנו. הוא הנהן אף על פי שהתרחקה מספיק בכדי לא לשים לב שעשה זאת, ופנה לכיוון הנגדי.
הוא התחיל ללכת בין האנשים, מחפש מישהי שתתאים לתיאור הדוכסית. אישה שתהיה לבושה היטב בשמלה מהודרת ומבט מלא ביטחון יוקרן מפניה.
הוא מצא הרבה כאלה, אבל אף אחת מהן לא הייתה הדוכסית. כנראה שזה יהיה מסובך יותר ממה שחשב.
הוא שם לב לפתע שהאנשים בניהם הלך הסתכלו לאותו כיוון בצורה מחשידה. הוא החליט להסתובב למקור העניין והחל להידחף בין הקהל שעמד, הסתכל ולא זז. הוא שמע את תזמורת הנגנים ברקע, אך הצליח להקשיב להם בקפידה רק כאשר שם לב לזוג האנשים שרקדו ביחד במרכז המעגל שנוצר סביבם. הגבר היה מבוגר, בן ארבעים לפחות, והוא לבש חליפה מהודרת. הבחורה הייתה צעירה יותר, לפחות כך האמין מצורת גופה שהולבש בשמלה אדומה וארוכה, כי פניה היו מכוסות במסכה תואמת שהסתירה את זהותה.
היא רקדה עם חיוך תמידי על פניה. חיוך שהזכיר לו רגעים טובים.
הבחורה הבחינה בו תוך כדי שזזה, והאטה את הקצב שלה עד שנעצרה ונתנה לגבר לחזור לעיסוקיו. היא התקרבה אליו, והוא הופתע ונבהל. העיניים שלה הביטו עליו דרך המסכה, אבל משהו בהן היה חיובי ונעים.
אולי זו הייתה הסיבה שכאשר הושיטה אליו את ידה כהזמנה לריקוד חדש, הוא החליט להסכים להצעתה.