כאן דרכינו נפרדות – פרק 2

בדלת עמדו בחור ובחורה צעירים, הבחורה לבשה חליפה שהפכה אותה בוגרת פי כמה מגילה האמיתי והגבר לבש בגדים פשוטים. "תיכנסו" אמרתי והושטתי ידי לפנים הבית והבחנתי שהוא אכן ריק מתמיד, הגבר החל להסתובב בבית.. לא ממש היה לי איך לעצור אותו והאישה התיישבה יחד איתי על המדרגות המובילות לקומה העליונה.
"אני אפרת מרקוביץ' ואני עובדת סוציאלית. ואת?" אמרה הבחורה לאחר שהביטה סביבה, "אני גבריאלה וייסמן אבל כולם קוראים לי גבי" אמרתי ובחנתי אותה במבטי היא הייתה יפה במיוחד שערה היה חום בהיר ועיניה היו ירוקות אך עדיין החליפה לא החמיאה במיוחד לפרצופה הצעיר והרענן "בת כמה את גבי?" שאלה לאחר שתיקה ארוכה "15 ואחד עשרה חודשים, ואת?" אמרתי בחיוך "לא שזה משנה אבל אני בת 25" אמרה והשתתקה כאשר שמעה את הבחור קורא לה "אפרת את חייבת לראות את זה" אמר הבחור ואפרת מיהרה לעלות למעלה בחיפוש אחריו "אני פה בחדר השמאלי ביותר" אמר הבחור והיא באה לשם 'הוא בחדר שלי בחדר הציורים שלי' חשבתי לעצמי ומיהרתי לאחר מספר שניות לעבר החדר "את ציירת את כל אלה?" שאלה אפרת לאחר התבוננות מעמיקה בציורים לאורך כל החדר אני בתגובה רק הנהנתי וחייכתי חיוך מובך "את ממש מוכשרת" אמר הבחור שלא פנה אליי עד כה "תודה" אמרתי ונשענתי על הקיר.
"מה את עושה פה בבית ריק כזה?" שאלה אפרת לאחר שחזרנו לשבת על המדרגות "מה זאת אומרת? זה הבית שלי" אמרתי בתוקף "איפה כל החפצים?" שאלה וניסתה לחייך אליי "הוצאה לפועל" אמרתי בהרהור נזכרת באתמול "והמשפחה שלך?" שאלה והשאלה פילחה את ליבי כבר עבר המון זמן מאז דיברתי עליהם נכון שבערב חלמתי עליהם אבל זה כואב לי לדבר עליהם יותר מאשר לחלום עליהם.
"אין לי משפחה" אמרתי לאחר שהתגברתי על החנק בגרון "אז למה יש פה כל כך הרבה חדרים?" שאלה אפרת "אני יכולה לצאת לרגע?" שאלתי על סף בכי ואפרת רק הנהנה, יצאתי לחצר ושם כבר הדמעות יצאו אני נזכרתי איך אחד אחרי השני איבדתי אותם איך הודיעו לנו על עופר ואיך הודיעו לי על ההורים שלי ואחר כך גם גיליתי שאחותי התינוקת ששרדה את לידת החירום שעשו לה אחרי התאונה של ההורים נמסרה מבית החולים למשפחת אומנה מפני שאני קטנה מכדי לגדל אותה.
"את בסדר?" שמעתי קול מאחורי אך רק כשהסתובבתי הבחנתי כי זו לא אפרת אלא הבחור שעובד איתה "בערך" אמרתי וניגבתי את הדמעות מפני "אכפת לך אם אני אעשן?" שאל הבחור לאחר ששנינו התיישבנו על מדרגות המרפסת המובילה לחצר "לא" אמרתי "מה זה המקום המגניב הזה?" שאל והצביע לעבר בית העץ ולאחר מכן גם טיפס אליו "אה זה בית העץ שלי" אמרתי בחיוך וטיפסתי בעקבותיו למעלה "מגניב פה" אמר הבחור "כן.." אמרתי בחיוך והבטתי סביב כבר שכחתי כמה יפה הנוף פה "אז איך קוראים לך?" שאלתי לאחר שתיקה קצרה "תום" אמר ושלח ידו מעבר לבית העץ כדי לעפר את הסיגריה שלו "אני יכולה אחת?" שאלתי וקיוויתי כי לא ישאל הרבה שאלות "כל עוד לא תספרי לאפרת.." אמר והושיט לי סיגריה ומצית "תודה" אמרתי בחיוך והדלקתי לעצמי את הסיגריה כבר המון זמן שלא עישנתי אבל זה לא זמן רע לחזור לזה "אז כמה זמן את כבר מעשנת?" שאל לאחר שתיקה נוספת "לא הרבה כלומר אני מעשנת כשאני עצבנית או מדוכאת" אמרתי "אני כבר מכור" אמר וצחק ואני אחריו "אז איך אמרת שקוראים לך?" שאל "לא אמרתי.. אני גבי" אמרתי בחיוך "את חמודה את יודעת?" אמר בחיוך "תודה גם אתה נחמד" אמרתי בחיוך "רק נחמד?" שאל והתקרב אליי "טוב אתה חמוד" אמרתי וצחקתי ולפתע בלי שום התראה שפתיו היו צמודות לשפתיי בנשיקה.