באולסטאר אפורות (+18) פרק 4

24/10/2015 1062 צפיות אין תגובות

"אז.. מה עושים עכשיו?" שאלתי בלובי של שדה התעופה בברלין.
עדי הדליקה סיגריה. ולקחה שכטה. ועוד אחת ועוד אחת. ואחרי חצי סיגריה כזאת של מחשבה החליטה לשתף אותי בתוכנית. "הזמנתי לנו חדר בהוסטל בMitte, זה האיזור שאבא שלי אמור בערך.. בקיצור זה הוסטל שחברות שלי היו בו לפני חודשיים וממש המליצו."
קודם כרטיס טיסה, עכשיו זה.
"עדי תגידי לי כמה כל זה עלה ואני אחזיר לך חצי מ.."
"שטויות" היא קטעה אותי "יאללה בוא נתפוס מונית" אפילו את המזוודה שלה היא לא נתנה לי לסחוב לה.
מה שטוב בנתבג לעומת שאר העולם שהמונית מחכה לך ברגע שאתה יוצא מהשער, מחכה לתפוס את הפרייאר שלא חישב עדיין את שער החליפין ושישאיר גם איזה טיפ לייק אין יורופ.
אנחנו נאלצנו ללכת כמה דקות עד תחנת המוניות, שם קיבל את פנינו נהג שנראה יותר מזרח תיכוני מהמצופה בגרמניה.
יש לי קטע שאני לא יכול להשאיר את הכיסא ליד הנהג ריק במונית. מין נימוס מוזר שכזה. בארץ אני מאוד נהנה לדבר עם נהגי מוניות, כל אחד והמומחיות שלו – פרשננו הביטחוני שלא סופר את אובמה, כתב הספורט שהיה שם על ספסלי העץ בקופסא כשעודד מכנס שבר את שיא השערים, היה אפילו אחד שהמליץ לי על נדלן בווסט פלם ביץ פלורידה. אבל הנהג הזה לא הירבה בדיבור. אולי נירתע ממחסום השפה. "וור אר יו פרום?" שאל בסופו של דבר. "פרום פרנס" עניתי משתי סיבות-
א. הנהג שלנו לא נראה אוהב ישראל גדול
ב. מאז שעשיתי 5 יחידות צרפתית אני מנסה את האליבי הזה בכל נסיעה שלי. לפני צבא אפילו השכבתי איזה פרחה מאשקלון בכריתים שעד היום חושבת ששכבה עם קווין מפאריז.
אז מסתבר שהנהג שלנו הוא תורכי ושהוא לא מרוצה מגל הערבים ששוטף את גרמניה עכשיו (תורכיה הם לא ערבים מסתבר) וסינן שזה אשמת ארצות הברית שמתערבת בכל מקום בגלל ישראל, ואני צרפתי שכמוני הנהנתי בהסכמה.
הגענו לבסוף להוסטל Wombat בMitte. נרשמנו בקבלה ועלינו לחדר. בחדר היו שתי מיטות קומותיים. כל אחד תפס מיטה – תחתונה לשינה עליונה לתיקים.
כשיצאתי מהמקלחת עדי כבר ישנה. כמה יש לה על הראש חשבתי לעצמי, וכמה חזקה היא שקמה והגיעה לפה, וכמה שלווה היא נראית כשהיא ישנה – מחבקת כרית אחת ושמה ראש על השנייה כמו אז.
כשהתעוררתי היא כבר היתה לבושה. "מה הדיבור?" סיננתי אליה מתוך השמיכה.
"חשבתי שנלך לטייל קצת"
"מה לטייל" תהיתי "מה עם להתחיל לחפש את אבא שלך?"
"עזוב זה פשוט.. אני קצת לחוצה וגם.. אף פעם לא הייתי פה. בוא נטייל קצת, מה אכפת לך"
"אוקיי" זינקתי מהמיטה.
"וואו, אתה ממש שמח לראות אותי הבוקר אהה?"
עכשיו נזכרתי שישנתי בעירום…
לקחנו את הרכבת התחתית לשער ברנדנבורג, ואז אכלנו בבורגרמייסטר, מין רציף רכבת ישן שעבר הסבה להמבורגרייה נחמדה ומשם המשכנו לחומת ברלין, שם נתנו לתייר יפני לצלם אותנו מול הגרפיטי של ברז׳נייב והונקר מתנשקים ועמדנו מחובקים לתמונה אבל הנשיקה המתבקשת לא באה, למורת רוחם של הצופים האקראיים. ואז התחיל טפטוף שהפך במהרה למבול של ממש וברחנו חזרה לכיוון ההוסטל. לקרון שלנו עלו לפתע חבורת קבצנים עם חצוצרות חלילים ומפוחיות וניגנו לנו את Country roads של ג׳ון דנבר. Country roads take me home to the place i belong הם שרו לנו ואני ועדי ישבנו צפופים ומחובקים בקרון שהתמלא בקהל נלהב וראיתי איך המחשבות חוצות את מוחה והרגשתי איך אנחנו מתקרבים והצפיפות הפכה לקירבה.
וכשהגענו חזרה להוסטל גילינו שמתארגנת תחרות בישול בין האורחים והחלטנו להירשם למרות שלשנינו לא היה שמץ של מושג בבישול אבל היינו במצב רוח ספונטני מדי לסרב. כשחילקו את הקבוצות ראינו שאנחנו עם רביעיית ישראלים ששירתו ביחד בכפיר (להלן הכפירניקים) שהיו בעיצומו של יורוטריפ של אחרי צבא וזוג חברות יהודיות בנות 30+ מארגנטינה שאחת מהן אפילו היתה בתגלית (היא זכתה לכינוי "האמא" בתוך הקבוצה). במהרה זכינו לשם The jewish team בקרב שאר המתחרים ובעיקר בקרב עצמנו, המנהל היה בשוק מהחוצפה הישראלית של הכפירניקים ששלחו אותו באמצע התחרות לסופר לקנות לנו בשר בקר כי אנחנו לא מבשלים את המתכון הזה עם חזיר ודרשו עוד מחבת אחת יותר מכולם כי אצלנו "יו דונט קוק דה סוס וויף דה מיט" ובעיקר צחקנו המון ונהננו. כשהקבוצה גילתה שאני ועדי לא ביחד אחד הכפירניקים מיד ניסה להתחיל איתה מה שקצת עיצבן אותי אבל אחרי שהיא סירבה לו בנימוס זה רק הוסיף לחוויה. נזכרתי שלחודשיים שלנו לקחתי אותה להופעה של רועי לוי וחברים ועופר שכטר התחיל איתה כל הקטע שלו ואחרי זה כשהיא חזרה מהשירותים הוא ביקש ממנה את המספר והיא אמרה שיש לה חבר. את פאקינג עופר שכטר היא דחתה בשבילי.
אני לא זוכר אפילו אם ניצחנו בתחרות רק שבאמת זה הוסיף לנו ליום המגניב הזה שלנו בברלין. כבר היה מאוחר והתכוונו לעלות לחדר.
"מה פתאום לישון יא סחים! יש פה ישיבה בבר של ההוסטל.. דיברתי עם כמה חבר'ה מאיטליה והם אמרו שהם באים.. יאללה תזרמו" הפציר בנו הכפירניק הפלרטטן.
"מה את אומרת?" שאלתי
"עזוב אני ממש עייפה אבל תלכו אתם"
"די איזה באסה רציתי להיות איתך.. אל תהיי כבדה עדי"
"שמע אנחנו לא זוג או משהו.. עזוב אני סתם עייפה… תהנו אני הולכת לישון"
"טוב.. איך שבא לך.. לילה טוב"
והלכתי עם הכפירניקים לבר וישבנו ושתינו וצחקנו ושתינו ושתינו והתחלנו עם כל הבא ליד – הרשמתי אותם עם כישרון שתיית הבירה שלי (חצי ליטר ב4 שניות) והכפירניק הפלרטטן שלף חבילת קלפים והתחיל לעשות קסמים לזוג פיניות שלא ממש התלהבו מזה. הייתי כל כך שיכור שבסוף נרדמתי על הספה בלובי.
"קום אחי, האמא מחפשת אותך" העיר אותי אחד הכפירניקים אחרי מי יודע כמה זמן שישנתי שם.
שיכור ועייף גררתי את עצמי חזרה לבר וישבתי עם האמא שנראתה דווקא ממש טוב יחסית לבת 30 או שזה היה האלכוהול והרמנו יחד שוט ומצצנו לימון להעביר את הטעם ואז עזרתי אומץ וניסיתי. "יו נואו האו ווי דו איט אין יזראעל"
"How?" היא שאלה אותי במבטא ארגנטינאי סקסי כל כך
"פירסט יו טייק דה שוט, דן יו קיס טו פס דה טייסט"
"אוקיי" היא ציחקקה והרמנו את השוט והתנשקנו והתנשקנו והתנשקנו עד שכבר נהיה מוגזם לבר של הוסטל ומצאתי את עצמי עולה עם האמא לחדר שלה ועכשיו אנחנו מתנשקים במיטה שלה ומתחילים להתפשט, ודחפתי לה אצבע והרגשתי איך היא גונחת מן גניחה שקטה כזאת שהיא בעצם רק הוצאת אוויר חזקה. היא התחילה לרדת לי לא לפני שהיא אספה את השיער כדי לסמן IT'S SHOW TIME, ואני כל כך שיכור מתקשה להאמין שזה באמת קורה כי לא הרגשתי כלום והתחלנו לשכב, היא תופסת אותי מהעורף מצמידה אותי לצוואר שלה וכל השרירים בגוף שלה מכווצים ואני בינתיים אוכל סרט אם בכלל עומד לי ואם אני אצליח לגמור בכלל ואנחנו ממשיכים ואחרי מאמצים גדולים אני מצליח לגמור ומרים את עצמי ממנה. איך שאני בא להדליק את הסיגריה של אחרי היא מתיישבת על המיטה, מסתכלת עליי, מסתכלת על הריצפה ומקיאה את הנשמה שלה על הריצפה ואני מבין שזה הזמן להתחפף ומתלבש כמו בהקפצה בטירונות יחידה שתי דקות כבר הייתי במסדרון משאיר את האמא להתבוסס בקיא של עצמה, מנסה להבין איפה לעזאזל החדר שלי ואיפה הכרטיס מגנטי שלי ומנסה לשכוח ממה שקרה הרגע. איכשהו אני מגיע סוףסוף לחדר ומוצא את עדי יושבת בוכה על המיטה שלה, ומתיישב לידה בלי לדבר, ומחבק אותה בלי להגיד כלום ונרדם איתה ככה. ושום דבר מעבר לא קרה, וטוב שכך. אני והיא רק התחלנו את המסע שלנו ביחד. פאקינג ברלין.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך