העצבות

יש לי חור גדול בלב.
אולי בעצם בכבד? במח?
או בשלושתם?
ומוגשים לפני כל מיני דרכים למלא אותם.
מנה של שוקולד, עוגיות חמאה,
סרט קיטשי או היסטוריה ישנה…על מסך מרצד עם מילים, תמונות, לחישות ארוכות.
והמון אשליות…המון.
וישנו סם שקוראים לו עצבות,
והוא משכר יותר מכל סם אחר אך הוא מיוחד, הוא עושה פעולה הפוכה.
הוא לא מטשטש, הוא לא משכיח, לא מעלים ולא מזניח…הוא נותן לכאב מקום ויש לו אמירות חסרות פרופורציה, הוא גורם לך לשקוע ולא להיאנח, כי באנחה ישנה שחרור מסויים,
והרי הוא רק רוצה לכבול את דעתך הצלולה.
אבל הוא מנחם, מנחם בשקר שלו…הוא התירוץ לכך שמותר לי עוד שוקולד, עוד עוגיות חמאה, שמותר לי להשליך חפצים ולהשליך בהם את האשמה, להתעצבן על אמא ולא לחסות היטב את מחשופה של החולצה השחורה.
כן…כן…הוא גם לא מנחם…
אבל אני מכירה את הסם הזה כל כך טוב, נפגשנו בעבר ואנחנו עיקבים כל כך מאז…
כן…כן…עוד שובל של ריקנות…
כן…כן…יודעת למי צריך לזעוק שוב…