מסיכות

כולנו שמים מסיכה, חלק מסיכה שאומרת אני מאושר, מסיכה שאומרת אני עצוב, מסיכה של יופי ואושר, מסיכה של שמחה טהורה, מסיכה של כיף ושל שקר ואמת. האנשים שמתהלכים חשופים לגמרי בלי מסיכה מעטים מאוד בעולם, אף אחד לא יודע מי שם מסיכה או מי לא.
זה קשה להבחין, הקרובים אולי ידעו, אבל אלה שזה עתה פגשתם, אלה שזה עתה ראיתם, אלה שחלפתם על פניהם ברחוב, אותם האנשים, יאמינו ולא יבחינו.
אז למה אנשים ששמים מסיכה שאומרת אני מאושר שונים מאנשים השמים מסיכה שאומרת הכל בסדר, או אני עצוב.
אותם האנשים ששמים מסיכה של אני מאושר, שבורים מבפנים,
הם מנסים להראות מאושרים בפניהם ובפני אחרים אבל האמת היא שרע להם,
הם רוצים לברוח הרחק, ולא לחזור, חלק מהם רוצה להיות לבד וחלק רוצה חברים, חלק מהם רוצה שידעו וחלק מהם מנסה להסתיר, התעתוע הזה בין צד אחד לבין צד שני מפצל אותם עד כדי שהם מרגישים כמו אנשים אחרים, הבדידות שלהם ענקית, הכאב הזה שאין לך עם מי לחלוק עד שאתה נשבר. המסיכות שאנו שמים כל יום מנסים להסתיר את זה, אך כשהם לבד מול המראה המסיכה יורדת והפנים מתגלות, העיניים השבורות, החיוך שירד הכאב שרואים פניהם עם המחשבה שהם היחידים שרואים אותו, זה שובר אותם, אבל אין מה לעשות זאת הגזרה, הרצון להיות מאושר לא עוזר אולי רק נותן תקווה למשהו יותר טוב, בסופו של דבר יהיו כאלה שיהיו מאושרים וכאלה שלא, אבל המכנה המשותף הוא שאף אחד מהם לא נולד עם זה כולם נורמליים עד שהם חווים משהו קשה, משהו שפילג אותם, ששבר אותם, משהו שגרם להם לסמוך רק על עצמם. כשאתה מסתכל למישהו עמוק בעיניים אפשר לראות את האמת אם עיניו שבורות, מבטו כאוב או שטוב לו, רוב האנשים שמים מסיכות אך לא לאורך זמן, רוב האנשים מורידים את המסיכה לאחר שהם מכירים את הבן אדם העומד מולם, רוב האנשים מורידים את המסיכה בפני בן אדם שהם סומכים עליו, אך לא הם, לא האנשים השבורים, המסיכה נשארת עלינו, עד שמגיע אותו אדם, אותו אדם טהור, שכולו טוב ונתינה שמצליח לגרום להם לסמוך עליו ומחבר אותם מחדש.
עם איזה מסיכה אתם?