ושהכול ישרף – פרק 14

*אז אחרי שהרבה זמן לא יצא לי לעדכן את הסיפור, אני חוזרת לעדכן אותו,
ואנסה להקפיד על העדכונים, לפחות פעמיים-שלוש בשבוע.

ושהכול ישרף – פרק 14:

עמדתי מול המראה בוחנת כל חלק וחלק בגופי.

הייתי לבושה במכנס סקיני שחור עם מחוך הדוק לגוף, חצי אחד שלו היה בצבע אדום והחצי השני בשחור, שניהם עטורים בתחרה עדינה. על רגליי שמתי את המגפיים הקצרות על עקב גבוה ואת שיערי אספתי לשתי קוקיות.

אני ואבי כבר שעה היינו בחנות תחפושות, הלכתי על הפשוט ועל מה שאצטרך לבזבז עליו כמה שפחות, לכן רק מחוך לדעתי יספיק בכדי לבנות את הדמות של הארלי קוין, חברתו של הג׳וקר. ואולי גם אלת בייסבול, כן.

אבי עברה מבגד לבגד, כל שנייה נכנסת לתא הלבשה ויוצאת באי שביעות רצון וככה בערך שבע פעמים, היא לא הצליחה למצוא משהו מתאים.
״אולי את השמלה הזאת?״ שאלה בהבעה מבואסת, כאילו זו הייתה הברירה האחרונה. הסתובבתי אליה, היא לבשה שמלה קצרה בצבע ירוק, שמלה של טינקרבל. האמת שזה ישב לא רע, ויכול היה לשחק את המשחק של פוייזן אייבי, אומנם זה דרש כמה שינויים מינימאליים.
״יכול להתאים״ עניתי לאחר התבוננות קצרה. היא חייכה כתגובה אך בכל זאת המשיכה לחפש משהו יותר טוב. פרפקציוניסטית מעצבנת!
נשאר רק שבוע ימים עד ליל כל הקדושים. בחוץ כבר כל הרחובות היו מוכנים לחג, על יד כל בניין ובית פיזרו ראשי דלעת וקישוטי תאורה מפחידים, ילדים קטנים כבר כמה ימים הסתובבו בתחפושות לגן ולבתי הספר, שכנראה הכינו להם כמה אירועים קטנים לפני.
הנחתי שגם במעון שהתנדבתי בו, אירגנו משהו נחמד. אך את זה אגלה רק עוד שעתיים כשאגיע לשם.
תהיתי לעצמי למי יתחפש ריס, חשבתי לעצמי מה היה קורה אם היה מתחפש לג׳וקר, הרי ג׳וקר הוא אהובה של הארלי קווין. אני כזאת מגוכחת. הוא באמת נכנס לי ללב.
אולי אציע לו להתחפש לג׳וקר? לא. זה יהיה שקוף מדי. רק מלחשוב עליו הבטן התכווצה לי.

אמש קבענו שנצא עוד יומיים לדייט בלונה פארק. בדרך כלל אנשים שהם כבר זוג, יוצאים למקומות כאלה כבילוי משותף. בהתחלה חשבתי שאולי זה קצת מוגזם, בכל זאת לא רציתי שיוציא עליי כסף, והכניסה לשם לא הייתה זולה. אבל הוא התעקש.
״טוב נמאס לי!״ התפרצה אבי ותפסה בשמלה שמדדה מקודם באי שביעות רצון.
ניגשנו לקופה ושילמנו על הדברים. ישבנו קצת בבית קפה ולאחר מכן כל אחת הלכה לדרכה. אני הלכתי לבית יתומים.

"קים," נשמע קול מוכר ולא רצוי מאחורי. הסטתי את מבטי הצידה אל עבר הכביש. מכונית מרסדס שחורה עם חלונות כהים, נעצרה על ידי. החלון האחורי ירד באיטיות למטה וחשף את זהותו של אבא שלי.

"תיכנסי למכונית, אנחנו צריכים לדבר" אמר. עם כמה שניסיתי להשאיר את השיחה שלנו מאחור, זה רדף אותי, חלחלה השתכשחה בתוכי, נזכרתי כמה רע היה לי ולא הייתי מוכנה לזה שוב.

"אין לנו על מה לדבר" עניתי בקרירות והמשכתי ללכת. בית היתומים כבר נראה באופק, רק כמה בניינים בודדים הרחיקו בינינו. "קים, בבקשה.." האוטו המשיך לנסוע בהתאם לקצב ההליכה שלי.

"אין לי זמן, אני ממהרת" ניסיתי להיות מאופקת ולא לצאת מהכלים. למה הוא פשוט לא יכול לעזוב? לקחת את עצמו ולשמור מרחק כמו שעשה כל השנים עד עכשיו?!

"אני מצטער.." הוא שוב יצר את המתח הזה, את הצמרמורת הלא נעימה בגוף. אולי פשוט אשב אשמע את מה שיש לו להגיד, אעמיד פנים ונסיים עם זה כמה שיותר מהר. תפסתי בתיק שלי בעצבנות ופתחתי את הדלת של המכונית.

הוא זז הצידה בכדי לאפשר לי להתיישב. הנחתי את התיק על ברכיי. ניסיתי כמה שפחות ליצור קשר עין איתו. לא יכולתי להביט בו, הוא לא הבן אדם שחשבתי שהוא. הוא עולל זוועות והרס חיים של משפחות. בן אדם כזה לא יכול להיות אבא שלי.

"אני עשיתי כמה בחירות לא נכונות בחיים שלי, החלטות שאני עדיין משלם עליהן, החלטות שהביאו לכל מה שקורה סביבי היום. היחס עם הבנות שלי מאוד חשוב לי." אמר. כמה שהדברים שלו הרגיזו אותי! אם היינו כל כך חשובות, למה לא טרח לשמור איתנו על קשר? למה לא ניסה לעשות מאמץ כלשהו בשביל לשמור על קשר.

"הבחירות שלך יביאו למוות של אחת מהבנות שלך אם לא של שתיהן…אבל לא באמת אכפת לך, כי אם היה אכפת, לא היינו מגיעים למצב שבו אנחנו היום" עניתי בקירות, מנסה לחדור ללב שלו ולהשאיר שם צלקת עמוקה. רציתי לפגוע בו, כמו שפגע בי. רציתי שיתחרט על המעשים שלו.

"אני שונאת אותך, אבא." מחיטי את הדמעות מקצות עיניי, בכדי להספיק לעצור אותן, לפני שיתפרצו בזעקה החוצה.

אני לא אתן לו לראות את החולשה שלי. לא עוד.

אני אהיה אטומה לרגשות על ידו ובכל הקשור אליו.

"אני רוצה לפתוח דף חדש, תני לי לנסות לתקן את הטעויות שלי", "אתה בנית סביבך חומה שמפריעה לך כנראה לקלוט עד כמה שהמצב מורכב עכשיו! מאיימים על החיים של הבת שלך, על חייך, זה אפילו לא קשור כבר לקשר שלנו, זה קשור לזה שאתה מעלים עין, אתה לא מבין את החשיבות של כל הדברים האלה!" קטעתי אותו בתוקפנות. רטנתי. הוא כל כך חלול.

"אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו, חשוב לי קודם לסדר את הקשר שלנו" אמר. פשוט מגוחך.

"אני צריכה ללכת." לא הייתי מוכנה לשמוע עוד, תליתי את התיק על הכתף שלי ופתחתי את הדלת, הוא תפס את ידי.

"ארוח ערב אחת, אני מבקש ממך, מתחנן בפנייך…כמה שפל את רוצה לראות אותי? תאפשרי לי להזמין אותך לארוחת ערב אחת עם משפחתי ונדבר על הכול.." ביקש. לא ידעתי איך להגיב. להיענות לו, לא להיענות? הוא ניסה לתמרן אותי וזה עבד, חלקית. הרגשתי את הגוש בגרון, חוסם לי את דרכי הנשימה, אני מותשת וזה היה יותר מדי עבורי.

"אני אחשוב על זה" סיימתי את השיחה ויצאתי מהאוטו, טורקת אחרי את הדלת. עוד לפני שהספקתי לעשות צד קדימה, כבר נתקלתי במבטו הקודר של קאי בפתח שערי הבניין. הוא עמד שם, שיערו נח על פניו ברשלנות, ידיו בכיסי המכנס כהרגלו, זקוף וקר. הוא נראה כועס. והמבט המלווה שלו לא עזר לי במיוחד. הוא בחן אותי ואת האוטו של אבא שלי, שחלף על פנינו.

"היי," ניסיתי לטהר את האווירה. חייכתי אליו, קיוויתי שזה לא נראה מאולץ מדי.

"היי." כאילו ירק זאת. כל כך אדיש. הוא והמצבי רוח שלו. הוא סובב את גבו אליי ונכנס אל תוך המעון. גלגלתי את עיניי ונכנסתי אחריו. הפעם אני והוא עזרנו לקשט ולהכין את המקום לכבוד החג. שוב, כמעט ולא דיברנו, כל אחד שמר על זכות השתיקה. תליתי וילונות שחורים על החלונות, מסתירה באמצעותם את אור השמש ועוטפת את החדר בחשיכה. הדלקתי את האור. השתיקה הזאת, זה רק גרם לי לחשוב יותר על אבא ועל המצב, לא יכולתי להסיח את תשומת ליבי מהנושא המעיק. לקחתי נשימה עמוקה ונעמדתי על הסולם הארוך, מגיעה בעזרתו גבוה אל התקרה, שם הייתי צריכה לתלות סככה קטנה של קורי עכביש על המנורה. אולי זה טוב שקאי לא היה על ידי, אלא התעסק במשהו אחר, כי הרגשתי שלא אוכל להחזיק עוד הרבה זמן את הדמעות. הייתי צריכה לפרוק. מנורה מעצבנת! הסתבכתי עם הסככה.

כל דבר רק תסכל אותי יותר, ואז פשוט נתתי לזה לצאת החוצה. כבר לא היה אכפת לי אפילו שהייתי בגובה והייתי עלולה ליפול עם כל תנועה לא נכונה. רק לתת לזה לצאת. אני חושבת על זה, אגיע לבית של אבא, אראה את אישתו, את הבן שלו, אשב בין המשפחה שלו. מה ארגיש? האם זה לא יגרום לי להרגיש וד יותר נטושה? הם יסתכלו עליי במבט הבוחן שלהם, יחשבו עליי כנראה דברים שליליים וישפטו אותי ויבקרו אותי מבלי להכיר. אני באמת צריכה את כל זה עכשיו? והבן שלו? איך ארגיש לגביו? הרי בטוח אבא מעדיף אותו על פנינו. הוא בטח יהיה סנוב מתנשא כמו כל הבנים שחיים על החשבון של ההורים שלהם. ואולי בעצם אני היא זאת שביקורתית מדי? הרי אני פשוט לא אהיה מוכנה לקבל את המשפחה החדשה שלו. כי אישתו זאת לא אמא שלי והבן שלו תופס את המקום שלנו עם לורה. למה שאחבב מישהו שמשתמש כתחליף לדבר האמיתי. תפסתי במנורה וניסיתי שוב לתלות את הסככה, אך קול ניפוץ פתאומי של הנורה, הבהיל אותי, וגרם לי ליפול מטה יחד עם הסולם. נחתתי הישר על רצפת העץ הקשה, מתנגשת עם הישבן ברצפה וחוטפת שפשוף מהיר במרפקיי, בנוסף לזאת, הסולם נתפס בכף רגלי והעמיס כובד על המכה, גורם לי להתפתל מכאב. קיוויתי שזה לא יהיה שבר. היה לי מזל שידיי נגעו קודם ברצפה ומנעו את החבטה בגב ובראש. נשכתי את השפה התחתונה שלי בכדי לא לצעוק. הכאב היה בלתי נסבל. לא יכולתי לזוז, אני מניחה שנכנסתי להלם שסירב להניח כל כך מהר. בחדר שרר חושך, אך מהר מאוד הדלת מאחורי נפתחה והוא נכנס לבדוק מה פשר הרעש.

"הכול בסדר?" מרי התפרצה אל תוך החדר בדאגה. אפילו לא הספקתי להגיב, קאי הרים את הסולם מהרגל שלי והניח אותו בצד, לאחר מכן נעמד מאחורי והשחיל את ידיי תחת בתי השחי שלי, מרים אותי מעלה ועוזר להתרומם.

השמעתי פליטת כאב קטנה ברגע שדרכתי על הקרסול.

"תלווה אותה בבקשה למטבח, יש שם ערכת עזרה ראשונה, הייתי צריכה להזהיר אותך עם המנורה הזאת…זה קורה פה לרוב" מלמלה מרי, יותר לעצמה מאשר לי. שוב אני יוצאת הסובלת בכל הסיפור. כמה דברים יקרו לי? אם יגיע לי בסופו של דבר מוות, אז בהחלט הדרך היא מייסרת עד אליה. כבר לא יודעת מה עדיף.

"את מוכנה כבר ללמוד לשלוט על הגוף שלך?" הוא נרגז. חוצפן, ממש נראה לו שהוא יכול לבוא אליי בטענות.

"אני בסדר!" רטנתי במבט חמוץ. אבל זה שקר. היה קשה לי ללכת. והוא כאילו קרא אותי כמו ספר פתוח. הוא תפס בגופי והרים אותי בידיו. עיניי נפקחו לרווחה.

"תניח לי!" צעקתי. לא הרגשתי נעים. אני כבדה וזאת לא הפעם הראשונה שהוא עוזר לי.

"שקט כבר.." סינן בעודו צועד אל כיוון המטבח.

"אני אלך לבד!" , "מילא אם היית צולעת, אבל אפילו את זה את לא מסוגלת לעשות" לא ידעתי אם לקבל את זה כעקיצה או כמשהו שבאמת היה נכון. גלגלתי את עיניי ונכנעתי לו. הוא הושיב אותי על הכסא במטבח ופתח ארונית קטנה עם הערכה הראשונה. בכל מקרה אני לא חושבת שזה היה שבר, בכל זאת יכולתי להזיז את הרגל, פשוט כאב, אולי מכת הלם כזאת שייקח לה כמה דקות לעבור. העברתי מבט על מרפקיי, אחד מהם היה משופשף קלות והשני ירדה ממנו כמות דם קטנה. קאי הוציא יוד וצמר גפן. נראה לי שהם סתם עשו עניין גדול מזה. קצת מים היו מספיקים.

פלטתי זעקת כאב ברגע שצמר ספוג ביוד הוצמד למרפק שלי. אפילו לא שמתי לב מתי הספיק להתקרב.

"תהיה לפחות יותר עדין!" סיננתי בעצבנות. הוא התיישב על הרצפה מולי, תופס בכף הרגל שלי ומתעלם לחלוטין מכל מה שאמרתי. צפיתי בו בוחן את הרגל מכל הכיוונים, כאילו הבין ברפואה, משהו במצב הזה גרם לי למבוכה, במיוחד כשהחזיר את המבט אליי,חודר אל תוך עיניי. סומק כיסה את לחיי ועוד רגע הייתי הופכת ללבה.

"אין נפיחות וזה לא נראה כי יש שבר" הסיק. משהו בזה הקל לי על הלב. הוא החל לעסות לי את הרגל וגרם לדופק הלב שלי להגביר את הקצב. זה היה לי מוזר מדי. בעיקר כי קודם הרגשתי זאת רק לריס. ועכשיו כשהוא על ידי, זה גרם לי לחשוב עליו כעל אותו בן אדם. כאילו זה היה ריס ממולי. עצמתי את עיניי וניסיתי להירגע. המחשבות האלה היו מוכרחות לעזוב את ראשי. "תפסיק להסתכל עליי עם מבט כזה.." לא יכולתי להתאפק עוד. לא הצלחתי לעמוד בפני המבט שלו. כל כך הרבה אכפתיות. אבל אכפתיות אחרת, שונה משל ריס, אכפתיות מרגיעה, אכפתיות טהורה יותר, יותר כנה, יותר אמיתית, יותר משייכת. והמגע שלו לשם שינוי היה עדין ומרגיע.

הוא רק גיחך לעצמו.

"כל כך מבדר לראות אותך מסמיקה," ובדיוק המשפט הזה גרם לי להיזכר עד כמה שהיה מרגיז.

"יום רע?" הוא החליף את הנושא. חושף אותי.

"לא מוצלח במיוחד" עניתי, מעבירה את מבטי אל הנקודה הרחוקה ברצפה, "אני מרגישה כאילו מוטלת עליי קללה, כל הזמן קורים לי רק דברים רעים וזה לא נגמר" נאנחתי בכבדות.

"אולי ריס יוכל להעסיק אותך קצת מהצרות שלך" מלמל. השיחה רק הפכה למביכה יותר. הדבר האחרון שרציתי זה לדבר איתו על אח שלו.

הוא הניח לרגל שלי, חייבת להודות שהעיסוי הרגיע את הכאב.

"תודה." פלטתי. הוא רק משך בכתפיו, כאילו זה היה שום דבר.

"זה לא יפריע לך אם אתחיל לצאת עם ריס?" איזה שאלה מפגרת, קים! הוא בטח יבין לא נכון.

"למה שיפריע?" גיחך. "כי הוא בכל זאת אח שלך, אתם הרבה נמצאים זה בחברת זה..אני לא רוצה לפגוע ביחסים שלכם" הרכנתי את ראשי. הרגשתי קצת מפגרת. לא הייתי צריכה להגיד כלום מלכתחילה.

הוא נשען על הקיר הקרוב ושיחק עם הכוס זכוכית שעמדה על השיש.

"אם זה היה תלוי בי, הייתי בוחר לא להכיר אותך מלכתחילה" אמר באדישות מוחלטת. המשפט הזה בלבל אותי לחלוטין. ניסיתי להבין אם התכוון למה שאמר או לא.

"זה מה שהיית רוצה שאגיד? לא אכפת לי מה אתם עושים עם ריס, זה לא מפריע לי" הוקל לי אחר ההוספה האחרונה, "רק אל תגעי במברשת שיניים שלי כשתהיי אצלנו!" אמר בעודו מפנה אליי אצבע מזהירה. זה יותר מדי מביך. "אתה כזה ילדותי" לגלגתי. קמתי מהכסא וצלעתי אל השיש, שולחת יד אל הכוס זכוכית ששיחק איתה. תפסתי בה ומזגתי לעצמי מים. כאשר ביד אחת אני נשענת על השיש ובשנייה שותה מהכוס, הוא התקרב אליי, עד שנשאר סנטימטר בודד שמרחיק בינינו. לא נשאר לי לעשות דבר אלא להביט בפניו. היה משהו מתגרה במבט שלו. עדיין חשדתי שסבל מפיצול אישיות. הוא שוב נשען עם ידיו על השיש, רוכן מעליי, רק שהפעם היינו פנים מול פנים אחד כלפיי השנייה. נדחקתי כמה שיכולתי לאחור והסומק חזר ללחיי. התחלתי להרגיש רעד קל בידיי, עוד רגע ואאבד את האחיזה. מבטו השתנה לאותו המבט הקודר שהיה לו כשנפגשנו מקודם.

"אתה מלחיץ אותי," לחשתי בקול רועד. לא ידעתי למה לצפות, במיוחד כי לפני שנייה בדיוק דיברנו על ריס.

"איזה מתח מיני," צחוק מלגלג נשמע מצד המשקוף, וחתך לחתיכות את האווירה המתוחה, גורם לשנינו להסית את המבט לכיוונם. אלה היו שני ילדים בני שלוש-עשרה בערך, שעמדו ובהו בנו בסקרנות.

קאי החזיר את תשומת ליבו אליי, "אני מאחל לך להכיר רק את הצד הילדותי שלי, כי תאמיני שאת לא רוצה להכיר את הצדדים האחרים…" אמר וניגש להביא מכה קלה לראשם של שני הצעירים בכדי שיחזרו להתעסק בעניינם. צפיתי בו בסימן שאלה. לא הבנתי דבר, "ועצה שלי אלייך….אל תסמכי על אף אחד, וכשאני אומר אף אחד, אני מתכוון לזה."