עננים

הדשא מתחתי עקץ אותי קצת בגב, השמש מעלי חיממה אותי קצת יותר מדיי.
אבל העננים שהעיניים שלי הסתכלו ישר עליהם, הסתירו שמים כחולים, שמים כחולים כמו שבחיים לא ראיתי, אולי כי בחיים לא הסתכלתי?
לפני שעה ישבתי על הכיסא בחדר שלי, בוהה בקיר והראש שמלא במחשבות רק חשב על הקיר הלבן שמולי. עכשיו אני שוכבת על הגב על הדשא הירוק, שלמרות שעקץ אותי קצת בגב שימח אותי יותר מהכיסא המעצבן שבחדר. את הרגליים כבר אני לא מרגישה והענן הזה שאני מסתכלת עליו עכשיו שונה מאוד מהקיר שלי בחדר. האוויר הצלול של הגינה הרבה יותר טוב מזה של החדר ולמרות שבשני המקרים היתי לבד, פה אני מרגישה בחברה קצת אחרת. השמים הכחולים חייכו אלי, כאילו חיכו שאסתכל עליהם קצת, ואז שהגיע הענן הבא לשדה הראיה שלי, הוא הזכיר לי קצת את כל המחשבות שהיו לי בחדר, שאולי הגיע הזמן שאחשוב קצת, אולי אמצא פיתרון לכל הדברים שרצים לי במוח, אבל רגע, עוד שניה, שיגיע הענן הבא.