אני מרגיש מצוין

אני צריך למצוא לעצמי תחביב. אין לי אף כשרון, או יכולת יוצאת דופן שאין לבחור הנאה יותר ממני הזה שהולך מולי עכשיו. האמת, אני חושב שגם אם הייתי טוב במשהו, עד מהרה הייתי מצליח להפוך את עצמי לממש גרוע בתחום רק בגלל שלא הייתי מאמין שדווקא אני אצליח במקום שבו אחרים נכשלו. מה מיוחד בי? אני עוד אחד בים של אנשים שהולכים ברחוב כשאני מנסה לדמיין לעצמי מה עובר להם בראש. אחד שוקע במחשבות על המבחן מחר במקצוע מסובך כלשהו שלעולם לא אלמד, אחר חושב על משחק הכדורגל היום בערב, וההיא טרודה ביום השיער הגרוע אליו היא התעוררה היום בבוקר. מה באמת חשוב?
אין לי כלום כרגע. אני לא רואה שום דרך לעלות מהתהום הכל כך עמוקה שנקלעתי אליה. (עמוק או עמוקה? מי קובע את הדברים האלה? ומי נתן למי שקבע את זה את הסמכות לקבוע, והאדם האחרון בטח היה חייב לקבל את הסמכות שלו מאדם סמכותי יותר. ומי בכלל התחיל את כל השרשרת?)
לפני שאני הולך לישון, ואני צריך להחליט מתי השעון המעורר שלי יעיר אותי מחר בבוקר, אני חושב לעצמי שזה ממש מגוחך ושלא עבדתי כבר שנתיים אז למה בכלל אני צריך שעון מעורר. זה התחיל לא מזמן. אחרי תקופה מסוימת הבנתי שבכל לילה הייתי קובע שעון מעורר כדי לתת לעצמי את התחושה שאולי מחר כשאקום בבוקר אמצא לעצמי מטרה. לעשות מוזיקה, לכתוב ספר, להיות תסריטאי, איש צבא או למכור חפצים באיביי.
זה לא שאני לא רוצה או לא יכול לעבוד. אני בסך הכל בן 22, וכשהתפטרתי מהעבודה במשרד שסידר לי קרוב משפחה שאין-לי-מושג-מי-הוא לא הייתה שום סיבה מיוחדת. התעוררתי באותו בוקר והחלטתי שאם לא נועדתי לקום בבוקר וללכת למשרד לא אעשה את זה.
אז סימסתי לממונה עליי, לאחר שנתיים בתפקיד, את ההודעה הבאה:
"מרטין, אני מתפטר. אני מצטער שהייתי צריך להכיר אותך, אתה אדם מתועב ואני גם ממש לא סובל את כל העובדים במחלקה שלנו. ובמיוחד את ורוניקה- היא צריכה להבין שבגיל 62 זה לא לגיטימי ואני צריך לבדוק אם גם לא חוקי, ללטף לבחור צעיר את הרגל בכל פעם שהיא רואה אותי. בכל יום. במשך שנתיים. אז אני מקווה מאוד שזה יגיע לגורמים הרלוונטיים, ושלא תהיה לך הצלחה בהמשך."
אני לא אשקר. התחושה העילאית הזאת שעטפה אותי בכל הגוף באותו יום, היא דבר שאי אפשר להמעיט בערכו. רציתי רק לכמה רגעים להרגיש את העוצמה הזאת, הבלתי מתפשרת, ולדעת שאני משנה. לדעת בוודאות שברגע זה ממש, גרמתי למישהו, אדם אמיתי, להתמתח בכיסא באי נוחות ולשקול את הצעד הבא שלו, כשאני לא צריך לראות אותו יותר לעולם. הרגשתי מצוין.
לאחר מכן זה הכה בי שלא לקחתי בחשבון את ההגעה למשרד כדי לאסוף את חפציי ולהגיש את התפטרותי בכתב. המבטים החדים שנשלחו אליי מהקולגות שלי לשעבר הצליחו לחדור אליי במידת מה, אך אני הייתי שלם עם ההחלטה הספונטנית שלי. הסקתי שורוניקה הייתה היחידה במשרד שלא קיבלה את המסר ברגע שהיא התקרבה אליי עם החיוך הזדוני שלה וליטפה לי את הרגל, אבל לא נתתי לזה להפריע לי כי הרגשתי מצוין. צעדתי לעבר דלת היציאה בראש מורם כשקופסת חפציי בידי, כששמתי לב שהמבטים החדים שנשלחו אליי מקודם הפכו לחיוכים ולאט לאט כל עובדי הקומה כבר צחקו צחוק מתגלגל שנשמע עד קומת הארכיון. נדבקה לי לנעל חתיכת נייר טואלט עם חרא. לא היו לי ידיים פנויות, כך שהחלטתי לפתוח בריצה לעבר הדלת כדי לצמצם נזקים, אך החלקתי על הרצפה הרטובה שורוניקה אף פעם לא ידעה לייבש כמו שצריך. תכולת הקופסה עפה על ראשי, וכשהצחוק המחלקתי התגבר עוד ועוד, ורוניקה הגיעה לשאול אם אני בסדר וליטפה לי את הרגל.
-"אני מרגיש מצוין", אמרתי, ויצאתי מהמשרד כשכל חפציי מפוזרים על הרצפה.
הרגשתי חרא. עד שאני מקבל את ההזדמנות הגדולה שלי להראות מה אני שווה, לנקום במרטין על שנתיים של שגרה שוממת וחסרת מעוף, ולהיפטר מהחיוכים הצבועים של עובדי המחלקה שהייתי צריך לסבול בכל יום מחדש. אף פעם לא הייתי טוב בדברים האלה. אני רואה אנשים עושים את זה, והם עושים את זה טוב. לפעמים אני חושב שהם טובים רק מהסיבה שהם לא אני. הם קמים בבוקר ויודעים מה הם רוצים ואיך ישיגו את זה. בעולם שלי, אנשים מסתכלים עליי ומקבלים השראה לחייהם כי ידוע להם שלא יוכל להתדרדר מצבם יותר ממצבי.
כשאני מאוד מדוכא, אני אוהב להיאחז במחשבה שפינגווינים מתאבדים.
פינגווין שמתאבד מתרחק ממקורות המזון שלו, לעבר מדבר של קרח שמוקף בשום דבר. הוא מודע למה שהוא עושה- ואם באופן מלאכותי תחזיר אותו לביתו הוא יתרחק לאותו מקום בדיוק עד שיגיע סופו המר.
פינגווין הוא לא בן אדם. אני נוטה להאמין שפינגווין ישקול בכובד ראש צעדים קיצוניים כאלה, ואם הוא הגיע להחלטה הזו כנראה יש לו סיבה.
פינגווין לא יקום בבוקר, יחליט שהוא מתפטר בהודעה קיצונית לבוס שלו ויהרוס את חייו ברגע. כי הוא מחושב. הוא יודע מה הוא רוצה מעצמו.
הלוואי והייתי פינגווין.