מבוך האשליות- פרק 36

דניאל לא התחרטה על מה שעשתה ואמרה.
היא האמינה שזה הגיע לטוביאס. שילמד. שיבין. שידע שלטעויות שלו יש תוצאות, וככל שיטעה יותר כך דרכו תיפגע. יכול להיות שהיא מעט הגזימה בחלק בו נטשה אותו בהודאה הכי גדולה שלו, שבתוך ליבה הודתה, שלא ציפתה לה, או אפילו הופתעה. קצת ריחמה עליו, אולי.
אבל אז היא נזכרה במה שעשה, ולא הצליחה להרפות מהתחושה הפגועה שבה, שנתנה לה להרגיש כאילו בגד בה. למרות ש… הוא אמר שעשה את זה בשבילה.
לא, היא לא יכולה להאמין לתירוצים שלו. לטעויות יש תוצאות. לטעויות יש תוצאות. היא צריכה לזכור את זה היטב.
"את מרגישה טוב?" סקיי שאלה אותה לפתע, וגרמה לה לקפוץ במקומה כשהלכו אחרי המלכה. סקיי גיחכה. "למה את קופצת?"
"הבהלת אותי." דניאל השיבה לה.
"זו הפעם הראשונה שאני עושה את זה למישהו." סקיי התרשמה מעצמה, אך לא ברצינות. "אבל באמת, את מרגישה טוב? את נראית חיוורת ויש לך מבט כזה."
"איזה מבט?" דניאל שאלה.
"מודאג. עצוב. לא בטוח." סקיי נתנה כמה תשובות רלוונטיות.
"אני בסדר." דניאל הכחישה.
"את לא נראית בסדר." סקיי אמרה לה בכל זאת.
"לא, אני בסדר." היא התעקשה.
"או-קיי." סקיי הניחה לה מהר כי ראתה שאם הייתה ממשיכה לחקור אותה, זה לא היה נגמר טוב. "רק שתדעי שאם את רוצה לדבר, אני יודעת להקשיב." הוסיפה. "ואם את רוצה לדבר על למה הידיד שלך עזב אותנו, את מוזמנת."
"אני אזכור את זה." דניאל אמרה למרות שלא התכוונה לזה ממש. לא היה לה רצון וחשק לדבר על זה, והיא קיוותה שסקיי תבין.
המשלחת עצרה בהוראתה של המלכה, אל מול בקתת עץ גדולה שדמתה למסבאה קטנה וסגורה. היא אמרה דבר מה לג'יימס ונכנסה לבדה. דניאל התקרבה אליו מיד.
"מה היא אמרה?" היא שאלה.
"שנחכה." השיב לה, לא מאוד נינוח. "אז נחכה."

המלכה נכנסה אל תוך החנות כשחיוך על פניה. היא בחנה את המקום, את עמודי הקולבים העמוסים בבגדים מפוארים צבעוניים רבים, הכובעים המהודרים שנחו אחד על השני בעמודות על מדפים ארוכים, הנעליים הרבות על הרצפה, קופסאות התכשיטים שעל הדלפק ועוד אביזרים מכל טוב.
איש לבוש בגדים פשוטים באופן אירוני לעומת החנות עמד מאחורי הדלפק וקם מכסאו כאשר נכנסה. היא חייכה אליו חיוך כובש וניגשה לדבר איתו.
"אני צריכה… כמה בגדים. לנשף." היא אמרה.
"כמה בדיוק?" הוא שאל אותה.
"אה, שלושה חליפות ושלוש שמלות." ענתה.
"זה שש מאות." אמר.
"הו, אני- אין לי כסף." בקולה היא ניסתה לגרום לו לרחם עליה. "יכול להיות שתוכל לעשות לי איזו הנחה? עסקה אחרת?"
"שש מאות או כלום." הוא התעקש.
החיוך שעל פניה נמחק והשתנה למבט עצבני. "בסדר." היא אמרה. "היי, ג'יימס! בוא הנה!" היא קראה אל העומד בחוץ, וגרמה למוכר לתהות מה היא מנסה לעשות.
בחור מעט שזוף בעל שיער חום בהיר ועיניים כחולות נכנס אל החנות. פניו המסותתות היו בעל מראה אלוהי כמעט. מבטו המיואש הופנה אל המלכה. "מה?" הוא שאל בחוסר עניין כשהתקרב אליה.
"יש לך כסף?" היא שאלה. "שש מאות?"
"שש, נקודה, אין לי." הוא השיב.
היא נאנחה, ובמבטה רמזה לו מה עליו לעשות עכשיו. "אני מאמינה שאם תבקש יפה הוא יוכל לתת לנו." היא אמרה לו, מבהירה שהחשיבה שלו לא מוטעית.
"מה?" הוא הוריד את הקול שלו כדי לדבר איתה. "אנחנו לא גונבים כלום." הוא הבהיר לה.
"אנחנו לא גונבים, אנחנו משאילים." היא תיקנה אותו. "נחזיר את זה אחר כך אם זה כל כך חשוב לך."
"אני לא מוכן לשתף עם זה פעולה." הוא הוסיף לומר.
"בסדר." המלכה התיישרה והרימה את ראשו מעט, ולא הסתכלה עליו. "אז תצטרך לחיות כשאמא שלי בשלטון מעתה והלאה."
"נו, באמת." ג'יימס נאנח.
"אתה לא רוצה שזה יקרה, נכון? אז תעשה כמו שאני אומרת לך." היא הציבה בפניו אולטימטום.
"שיהיה ברור שאני לא מוכן לעשות את זה יותר." הוא הבהיר לה.
"אתה לא מוכן, אבל אתה תעשה." המלכה אמרה בשקט.
"מה?" הוא שאל אותה.
"שום דבר. תמשיך בשלך." היא נופפה בידה כדי לרמוז לו למהר. הוא נאנח ונאלץ להיכנע לדרישותיה. אף על פי שהיה מוכן לעזוב אותה בכל רגע נתון, הוא לא היה יכול לחשוב על עצמו כאשר המטרה שלפניהם חשובה בהרבה, אפילו אם היא כוללת את מה שהוא מתכוון לעשות עכשיו.
הוא פנה אל המוכר והסתכל בתוך עיניו. "אנחנו ניקח כמה דברים ואתה תיתן לנו." הוא אמר, והמוכר הנהן ברצון. "קדימה." הוא פנה אל המלכה והיא חייכה ברצון. היא ניגשה אל קולבי הבגדים והחלה לבחור את השלל בקפידה. כל פרט היה חשוב, כי בכל זאת, האירוע אליו הם צריכים ללכת אליו לא יסבול חיקויים.
לאחר כמה דקות היא חזרה כששק יוטה גדול נח על כתפה. "סיימתי." היא הודיעה לו.
"זה… היה מהיר." הוא הופתע מכך.
"אני לא אחת שמתלבטת." היא הסבירה. "עכשיו נצא." עם ראשה היא כיוונה אותו אל הדלת.
ג'יימס פנה פעם נוספת אל המוכר. "אנחנו הולכים עכשיו, ואתה תשכח שבכלל היינו פה." המוכר הנהן, וג'יימס מיהר ללכת אחרי המלכה כשפנתה החוצה.
כשיצאה, עצרה במרחק כמה צעדים מהחנות, והניחה את השק על הרצפה. כולם הביטו בה בבלבול.
"מה זה?" סקיי שאלה.
"הבגדים החדשים שלכם." ענתה.
"למה אנחנו צריכים בגדים חדשים?" דניאל הוסיפה לשאול.
"כדי ללכת לנשף."
"נשף? איזה נשף?" דניאל כיווצה את עיניה בבלבול.
"אה, לא אמרתי לכם?" חיוך עלה על פניה. "אנחנו הולכים לנשף של הדוכסית." היא אמרה. "למה אתם מסתכלים עליי ככה? תתלבשו, אין לנו הרבה זמן."
דניאל וסקיי החליפו מבטים בניהן. דניאל לא הייתה בטוחה שהיא מעוניינת לשתף פעולה עם העניין, אבל לסקיי לא היה כל כך אכפת. למען האמת, היא תמיד רצתה לדעת איך זה להיות בנשף, אפילו אם זה הנשף של אחת הנשים הכי אכזריות במבוך.
היא נשמה עמוק והייתה הראשונה לבחור לעצמה את הכיסוי.