מחבב אותך

"מה הבעיה שלך?" אני צועק אל גבה, יודע שזה לא באמת יעזור אך אני פשוט לא יכול לתת לה ללכת ככה, לא כשהיא כועסת עליי ואני אפילו לא מבין למה.
היא מסתובבת אליי בחדות, זעם ממלא את פניה ולפתע אני רואה את מה שכל שאר האנשים תמיד רואים, הם רואים את הנערה הקשוחה שלא שמה זין על אף אחד, זאת שנראית כאילו לא תזיל דמעה לעולם, היא הייתה בלתי שבירה ברגע ההוא, וזה הפחיד אותי יותר מכל.
"מה הבעיה שלי?" היא שואלת וצוחקת, צחוקה כמעט היסטרי."הבעיה היא שאני מרגישה כל-כך בודדה." ברגע שהיא אומרת את המילים האלו, הכל משתנה, היא כבר לא נראית כמו הנערה הבלתי שבירה ממקודם, עכשיו היא בסך הכל אנושית, בדיוק כמו כולנו.
אני לא ממש בטוח מה לעשות, אני רוצה לחבק אותה אך אני חושש שהיא תדחה אותי, היא הרי אמרה שהיא מרגישה כל-כך בודדה וזה כל-כך מוזר בגלל שאני עשיתי כל מה שיכולתי בשביל להראות לה את אהבתי.
בסופו של דבר אני מוצא את עצמי עוטף אותה בזרועותיי ולמרבה ההקלה היא לא מתנגדת וזה דבר נפלא כי אני לא יודע מה הייתי עושה אם היא הייתה דוחה אותי ברגע ההוא, זה כנראה היה שובר לי את הלב.
"אני לא מבין למה את מרגישה בודדה כאשר אני נמצא כאן על ידך." אני לא יודע למה אמרתי את זה, למה הרסתי את הרגע הנחמד הזה בו היינו רק שנינו בפעם הראשונה זה נצח.
"בגלל אתה מוצא את הזמן הכי לא נכון לספר לי שאתה מחבב אותי," היא ממלמלת אל כפתי, ואני יכול להרגיש את הדמעות מכתימות את חולצתי, לא שאכפת לי מהחולצה, היא הייתה הרבה יותר חשובה."זאת אומרת, חיכית עד הרגע האחרון לפני העזיבה שלך בשביל לספר לי." היא מוסיפה לאחר רגע, ואני מוצא את עצמי צוחק, לא בגלל שהיא פתטית או משהו, אלא בגלל שהסיטואציה פשוט מגוחכת.
"מחבב אותך?" אני שואל בסופו של דבר כאשר אני מצליח להפסיק לצחוק אך השאלה שלי גורמת לגיחוך אחד אחרון למצוא את דרכו החוצה מפי.
"אני מחבב היסטוריה ואת הכלב של השכנים שלך," אני עונה לה ומרחיק אותה מעט ממני בשביל שאוכל להביט בפניה."אבל זה לא מתחיל אפילו לתאר את מה שאני מרגיש כלפייך."