הולכת

"אני הולכת." אמרה לה הנערה חומת השיער. היא ישבה בכיסא המסתובב שלה והסתכלה לעבר המיטה שלה, על החברה הטובה ביותר שלה.
"מ-מה… למה?" היא שאלה בבלבול. היא לא חשבה שזה יגיע לכדי כך.
"כי אני צריכה זמן לחשוב. לבד. אני לא יכולה להמשיך למנוע את זה עם הסחות דעת. אני צריכה לשבת ולהתמודד עם זה." היא הביטה בה בעיניים עצובות. "מבין כולם- את זו שהייתי בטוחה שתבין." הנערה הרכינה את ראשה באכזבה.
"ל-לא! אני מבינה אותך!" היא מיהרה לומר, מנסה לפצות על כך שנשמעה כאילו היא לא יודעת מה מתרחש בחייה. "אני פשוט… את לא רוצה לדבר על זה איתי?" היא עמדה לקום מהמיטה אך השנייה מיהרה להרחיק את כיסאה ממנה, אולי כדי למנוע ממנה מבוכה.
אף פעם לא קרה שהיא לא רוצה לדבר על זה. היא תמיד משתפת אותה במה שמפריע לה, תמיד באה אליה ראשונה בין אם היא בוכה או שמחה- היא תמיד הראשונה לדעת מה היא מרגישה ולייעץ לה. פתאום היא לא רוצה לדבר?
"מתי תחזרי?" היא לחשה בקול מובס. עד כמה שהיא היתה נלחמת איתה על זה, היא יודעת שהיא לא יכולה להכריח אותה לעשות משהו שהיא לא רוצה או להישאר במקום שלא מקבל אותה. היא לעולם לא תעשה לה את זה. היא לעולם לא תכריח אותה.
"אני לא יודעת. אני מניחה שאחרי שארגע, אחרי שהרגיש בטוחה בעצמי שוב." היא השיבה לה באותו קול, אך שלה היה מעט צרוד יותר, כנראה מהבכי שהיא עוצרת.
הנערה חומת השיער קמה ממקומה וניגשה אל הארון שלה, שולפת משם מחברת קטנה וכמה עטים. היא הכניסה אותם אל תוך תיק צד שבתוכו היו גם הפלאפון שלה והארנק. צעיף דק בצבע בורדו היה קשור לרצועת התיק. זה היה הצבע האהוב עליה, וכך גם הצעיף.
"מעכשיו?" שאלתה הדהדה בחלל החדר שהרגיש פתאום ריק מתמיד. "את לא רוצה… לישון על זה?" היא קיוותה שלפחות יהיה לה יום שלם לחשוב ולנסות לעזור לה, אבל בהתראה קצרה כל כך… מה כבר היא יכולה לעשות?
"כבר ישנתי על זה הרבה זמן." חיוכה העצוב הביט בה והיא הרגישה איך הוא חודר דרכה, איך העיניים שהכירה מאז ומעולם מתמלאות בעצב ושברון ואין לה שום יכולת לחבר אותן בחזרה, להדליק בהן את הניצוץ המגיע להן.
"אני אתגעגע," היא לחשה שנייה לפני שהדלת נסגרה, שנייה לפני שדמותה נעלמה מעיניה.