אגדה משלי – פרק 1

נועם צעד במסדרון בית הספר, סביבו המעגל הקבוע, הסגור, הוא הסתכל למעלה, תמיד היה כזה, במרכז, מאז שהוא זוכר את עצמו ואף פעם לא יכול היה להחליט, האם זה אני, אני האמתי? היה שואל את עצמו את השאלה הזאת כל בוקר.
כמו הבוקר, לפני שהספיק לענות לעצמו שמע את אמו קוראת לו מהמטבח "נועם, בוא רגע יש לי פה משהו שאני צריכה לברר"
נועם צעד למטבח באי חשק "מה?" הוא שאל,
"מה זה?!" אמו שאלה והוא הביט על מה שהחזיקה ביד, זה היה מכתב, מכתב שהיה מיועד אליה, הוא לא הביא לה אותו, הוא שם אותו בפח.
"זה שום דבר סתם איזשהו סיור שיש לנו איפשהו" הוא ניסה לחלץ שקר,
"איזשהו? איפשהו? נועם מתי תפסיק לשקר לי? נתתי לך הזדמנות שניה להיחלץ מהמצב ולהגיד לי את האמת אבל פספסת אותה" דפנה, אימא של נועם, אמרה באכזבה "למה לא סיפרת לי? למה הדרך שאני צריכה לגלות מה הבן שלי עושה היא דרך מכתב? חוץ מזה שלא הבאת לי אותו אלא זרקת לפח!! אני לא יודעת מה לומר לך. לך לבית ספר, נדבר כשתחזור."

מה כבר עשיתי? הוא שאל את עצמו את השאלה הזאת הרבה פעמים במשך אותו היום, כולם עושים את זה, כולם מתנסים בזה, אז מה שזה קצת הדרדר אבל זה לא כזה נורא שצריך להביא מכתב "אבל אחרת לא הייתי זורקת אותו לפח" הוא פתאום שמע קול, הוא הסתובב וראה את יעל, זאת שכולם צוחקים עליה, הוא בעצמו צחק עליה אתמול ביחד עם יניב, חברו הטוב ביותר, היא דיברה עם מישהי שהוא לא הכיר, לרגע יעל הרימה את ראשה ומבטיהם נצלבו אך מיד נועם הסתובב ועשה את דרכו ללוקר, להוציא את הספרים לשיעור הבא, שיעור היסטוריה.

"לא יודעת מה להגיד לך, מצטערת שלא הודעתי לך אבל את לא צריכה להאשים אותי, למה לא שאלת? ישר זרקת לפח? בלי לברר?" רעות, זאת שנועם לא הכיר אמרה ליעל,
"מאיפה אני יכולה לדעת שאני צריכה לשאול? חשבתי שזה עוד אחת מהבדיחות האלה של כולם שצוחקים עלי" יעל אמרה בעצב "זהו זה הסוף שלי, את ההזדמנות האחרונה שהייתה לי לברוח חירבתי במו ידי".
רעות, שהייתה היחידה שלא צחקה על יעל למרות שממנה יעל הכי לא ציפתה אמרה "לא נורא, עוד נמצא משהו אחר, אם זה מה שהקב"ה החליט בשבילך אז זה מה שיהיה"
"מישהו שאני לא מאמינה שקיים יעזור לי" יעל גיחכה "תתפלאי" רעות הגיבה בחשאיות ודחפה את יעל לתוך הכיתה לפני שירשם לשתיהן איחור.