הייתי פעם-פרק 4

היא מחייכת "למה שלא תירדמי? את נראת עייפה.." אני מנסה לחייך, אך החיוך לא מצליח לעלות על פני. אני שוקעת שוב בחלום בהקיץ, על אהוד. אני רואה אותו מביט בי בעיניו השקדיות. חומות ויפות. "יפה שלי, הכל יהיה בסדר." הוא תוחב קבוצת שערות למאחורי אוזני. "צאי מהחלומות.. מאיה." קולו מתעוות לקולה של תיאה. אני מנערת את ראשי. "אני חייבת אותו." אני קופצת. "את מי?" תיאה מתקרבת אלי. "אף אחד.." אני ממלמלת. ומנסה לנשום בסדר נורמאלי. עיניי סוקרות את החדר מחפשות אחר דבר חד, אני רוצה אותו. רוצה אותו ליידי! עיניי דומעות, ויד מלטפת אותי. "מאיה, רוצה להגיד לי את מי את צריכה?" "אהוד." אני כמעט ממלמלת, ושמה יד על פי כי חשפתי סוד. "מה הוא נפרד ממך?" "הלוואי!" אני צועקת עליה ובוכה. הלוואי והוא היה נפרד ממני. ולא הולך לעולם אחר. אני קופצת את אגרופיי ורוצה להתיח אותו בפרצופה החסר דאגות של תיאה, זה מוזר לי כי אני לא אדם אלים. "אז מה הצבע האהוב עליך?" היא מחליקה את הנושא בטביעות ואני מתעצבנת אף יותר. "מאיה על תכעסי לא יפה לך אדום.." כבר לא אכפת לי מהיופי שלי! אני רוצה לצרוח עליה. כבר לא אכפת לי לא לטפח את עצמי. כבר לא אכפת לי כלום. אני רוצה רק להגיע אליו. "תוציאו לי את הצינוריות." אני צובעת את קולי בגוון רגוע. "אנחנו לא יכולים. "אני לא רוצה אותם." "אז את צריכה לאכול." אני חושבת. אם אני רוצה להגיע אליו. אל אהוד אהוב ליבי. אני צריכה להראות כאילו הכל טוב ויפה. כאילו אני לא חותכת, כאילו אני אוכלת. תמיד הייתי מוכשרת במשחק, ועכשיו אני אשתמש בכישרון הזה. אני יגיע אל אהוד, כשאף אחד לא ידע.