ממלכה מפורקת-ילידי היערות: פרק 8

התעוררתי מרשרוש שלשלאות ופקחתי את עיניי באימה, נשמתי נשימה חנוקה דרך אפי והתיישבתי במהירות, ניסיתי להרגיע את גופי שקפא מהפחד הפתאומי. פוליר איכשהו הצליח להשתחרר מהשלשלאות והוא זרק אותם לרצפת הכרכרה, השמיכה שכיסתה אותי ירדה באיטיות מכתפי ונחתה בקול חבטה עמומה, פוליר הביט לכיווני וחייך בזדוניות, המסומנים עדיין ישנו ולמרות שהשמיים התחילו להתבהר וקרני השמש הראשונות כבר עברו את האופק הם עדיין לא קמו. הם לא כיסו את בגדיהם השחורים ושיערותיהם שהיו אפלים כמו הלילה הסתירו את פניהם ממני, אבל בכל זאת ידעתי שהם ישנים, חזיהם עלו וירדו בקצב איטי ושליו בלי שום ידיעה למה שקורה.
'את מוכנה?' פוליר סימן והוציא מכיסו פגיון קטן והביט במסומנים, רציתי לומר לו לברוח ולהשאיר אותי כאן, אבל הוא כבר קפץ מהכרכרה והתקדם באיטיות לכיוונם.
"פוליר לא!" אמרתי בקול רם בלי לחשוב והמסומנים התעוררו משנתם, פוליר הביט בי בכעס ואכזבה ורץ לכיוון אחד המסומנים. הוא ניסה לדקור אותו בצד גופו אבל המסומן כמעט מיד הפיל את פוליר וריתק אותו לאדמה הקרה, ידי עפה לפי ודמעות איימו לרדת מעיניי. המסומן השני הביט בי בפליאה, עיניו נהיו רכות כשדמעה יחידה בגדה בציווי שלי וירדה על לחיי.
"אל תהרוג אותו, אנחנו עדיין צריכים לקחת אותו לסולייר." זה אותו המסומן, נראה כאילו הוא מפחד שיקרה לי משהו. עיניו היו בצבע חום ירקרק, היה בהם חום של נער עם מטרה. הוא בסך הכל נער, למה לו לעבוד בשביל סולייר, זיפים ארוכים כיסו את פניו והוא נראה כל כך עייף.
"מה אם הוא ינסה לברוח פעם נוספת?" שאל המסומן האחר בזמן שנאבק לשמור על פוליר מתחתיו,
"אני אביא חבל." המסומן אמר והלך לכיוון הכרכרה, עיניו מבקשות סליחה על כך שכשהתקרב קשר אותי עוד פעם עם חבלים ושלשלאות מתכת כבדים, הוא לקח חבל נוסף וחזר לפוליר וקשר את פלג גופו העליון, אחר כך קשר את פרקי כפות ידיו ואת הצד השני חיבר לאחורי הכרכרה.
"אם יש בך רצון כל כך גדול לזוז אתה תוכל לעקוב אחרי הכרכרה." המסומן השני אמר ושניהם עלו לספסל קרוב לסוסים הרתומים, הצלפת שוט נשמעה והכרכרה החלה לנוע, פוליר נגרר על ידי החבל ונאלץ לרוץ באיטיות אחריה.
'תנסה לעלות פוליר.' סימנתי לו והוא הנהן, הוא התחיל לרוץ במהירות וקפץ לקצה הכרכרה, תפסתי את חולצתו ומשכתי אותו לרצפת העץ. הוא נשכב על גבו והתנשף בכבדות, לא היה נראה שהמסומנים שמו לב לכך.
~~~
*הדרך לטירת סולייר*

כריס דירבן את הסוסים פעם נוספת בדרך המשובשת שהובילה בצורה הישירה ביותר לטירתו של סולייר, טיליה שישב לידו דאג שתיקה של איליין לא יפול מהכרכרה הדוהרת.
"כריס, אפשר להאט את הקצב, השמש כבר מתחילה לעלות ועברנו כבר כמעט שליש דרך, אנחנו מקדימים את עצמנו. אין סיכוי שדיין וקסדיר הגיעו לטירה, בייחוד עם התושייה של פוליר לא להגיע לידי סולייר." טיליה אמר וכריס לא נענה לבקשתו.
"למה לא שיתפתם את פוליר בכל העיניין הזה?" מון שאל מאחוריי הכרכרה והביט בטימות'י שנאחז בצד הרכרה כאילו חייו תלויים בזה.
"הוא מרגל של טרגוס, אם היינו מספרים לו הוא היה הולך ישר לטרגוס והיינו מגורשים לפני שכריס היה מעביר את המסר לסולייר כשהוא גילה שסונדר בגד בו." טימות'י אמר וניסה להגיע לכלוב יונים לבנות שישבה מאובטחת ברצפת הכרכרה, הוא הוציא יונה ושחרר אותה, היא התעופפה במהירות לכיוון טירת סולייר.
"שמת עליה פתק?" כריס שאל וטימות'י נאנח,
"כל היונים מסומנות כריס, אל תיקח אותי כאידיוט." טימות'י אמר וסגר את כלוב היונים.
~~~
*טירתו של סולייר*

השומרים הודיעו לסולייר שהמסומנים שנשלחו להביא את המרגל האחרון כבר נראית באופק, הוא חייך קלות ושלח את המודיע חזרה לעיסוקיו. השומר השתחווה ויצא מהחדר, סולייר הביט בשעון השמש שהוצב במרפסת חדר עבודתו, זאת הייתה שעת ארוחת הבוקר שלו ועיקצוצי הרעב כבר החלו לעלות בבטנו. הוא גם באנחה מהשולחן והחל להתקדם לכיוון ההיכל הראשי, בדרך הוא עבר בין מסדרונות טירתו וברך לשלום את העוברים שם, זמן רב שלא יצא מהאגף שלו בטירה ופנים רבות שחלפו מסביבו נראו זרים למרות שאת כל אחד מהם בחר בקפידה לפני שהחליט לקיים את ההבטחה שנחתמה בדם שלו ושל הרבה אחרים שאחיו חיסל אחד אחרי השני. הוא לא שמח לראות את ארובות העשן שעלו מהעיר העתיקה וכיסו את השמיים במשך ימים, מאנר החליט לבגוד בהחלטה של אביו ולעלות לשלטון בעצמו, סולייר לא הביע התנגדות מהפחד של הברוטליות של אחיו הצעיר. הוא הגיע להיכל הראשי וראה את המרגלים שחייליו תפסו, חלקם לבושים בבגדי משרתיו וחלקם עדיין כבולים לשולחן הארוחה מסרבים לגעת בשפע האוכל שהוצב מולם, הוא פחד שאם לא יאכלו בקרוב בם יפלו מתשישות.
"האוכל לא מורעל, אני לא מתכוון לפגוע בכם. חלקכם כבר הבנתם זאת מהמפגש הקודם שלנו." הוא עצר והביט במרגלים שהסכימו לעבור לצידו, אחרי ההסברים הבלתי פוסקים שלו על ההיסטוריה של הממלכה והבטחת ההרפתקן הם הבינו את כובד המשקל של הגורל שבחרו. "אני עדיין עומד בהחלטתי לשחרר את אלה שיעמדו לצידי בקרב המכריע." הוא אמר והמשיך לכיוון שולחנו, הוא שמע קולות זכוכית נשברת ומתכת, כשהסתובב ראה שאחד המרגלים הכבולים העיף את כל מה שיכל מהשולחן. פרצופו התקמט, לא מבזבוז האוכל והמים שלא באו בקלות ימים אלו של קריעת הממלכה, הנער שעשה זאת פצע את עצמו בכף ידו ודמו טיפטף על רצפת השיש.
"אני לא אעמוד לצידך אחרי כל מה שעשית." הוא אמר בקול צרוד מחוסר שימוש, סולייר נשם עמוקות וחזר ללכת לכיוון שולחנו.
"תדאגו לנקות את הפצע, חיים מיותרים לא ילקחו במלחמה הזאת." סולייר אמר לאוויר בתקווה שאחד מהמשרתים ינסה להתקרב למרגל הכבול, אם לא הוא ידאג לזה בעצמו.
~~~
*איליין*

השמש כבר הגיעה לאמצע השמיים וגרוני הרגיש מחוספס וכאב מיובש, לא עצרנו אפילו פעם אחת ויכולתי לראות את התשישות של הסוסים, פוליר נשאר שכוב על רצפת הכרכרה ולא העז להביט עליי. הרגשתי אשמה כל כך, אבל משהו במסומן ההוא גרם לי לעצור את פוליר מלפגוע בהם, למרות הברוטליות והסדיסטיות של האחר. הכרכרה האטה ופוליר קפץ ממנה כדי להריץ את עצמו למקרה שהם עוצרים כדי לבדוק אם הוא עדיין שם, הבטתי לצדדים וראיתי מעיין קטן וכמה עצים חסרי פרי במרחק של כמה פסיעות מאיתנו. אחד המסומנים ירד מהספסל והתקדם עם שק לכיוון המעיין, הוא הכניס את ידו למים ולגם טיפה, אחר כך הכניס את השק וחיכה עד שיתמלא. המסומן השני הלך לכיוון פוליר. עיניו של פוליר לא העזו לעלות מהאדמה מתחת לרגליו, שיערו הנחושתי שהיה כעט פרוע ואיבד את הברק שלו כיסה את פרצופו ממני.
"אתה יכול לעלות חזרה על הכרכרה, אני לא רואה סיבה להתיש אותך." המסומן לא היה גבוה בהרבה מפוליר בעצמו, אבל הצורה שבה החזיק את עצמו הייתה הרבה יותר טובה משל פוליר, פוליר הרים את מבטו ונעץ את עיניו החומות במסומן, לשבריר שנייה חשבתי שינסה להתנפל עליו למרות הכבלים אבל הוא היטה את ראשו לצד והלך באיטיות לכיווני. כשעלה לכרכרה הוא התיישב בחבטה על הרצפה והביט קצת מעבר לכתפי, איפה שהמסומן השני בדיוק הלך להשקות את הסוסים במי המעיין. פוליר ליקק את שפתיו והרגשתי את הצריבה בגרוני פעם נוספת, הבטתי במסומן שבדק את צידי הכרכרה לסימנים של חבלה מהנסיעה הארוכה.
"אנחנו נהיה אסירי תודה ללגימת מים." לחשתי לו והוא הרים את מבטו מהגלגל שניצב מתחתיי, העיניים שלו היו שחורות לגמרי ולא יכולתי לראות אם הוא מביט בי או לאף הוא הנהן ולקח משהו מקידמת הכרכרה, הוא הניח אתת השק הקטן לידי חזר להביט לכיווני.
"תדאגי שגם החבר שלך ישתה, אני סומך שלא פשוט תבזבזי את המים." הוא אמר וחייך חיוך קטן לפני שחזר להעביר את ידיו על צידי הכרכרה. הרגשתי שמשהו לא בסדר בו, רציתי לבדוק את התאוריה שלי אבל הדבר החשוב עכשיו הוא המים שהביא לי, תפסתי את נידן המים ושתיתי את שהרגשתי שבטני התמלאה. התקדמתי לעבר פוליר ואחרי כמה דקות של מאבק איתו תפסתי את החבל שקשר אותו,
"זה לא הזמן לוויכוחים פוליר, אני יכולה להבין למה אתה לא רוצה לשתות מהמים האלה אבל אני לא רוצה שתתעלף מיובש במדבר הזה. אני לא רוצה להיות לבד בטירה של סולייר." אמרתי והוא נכנע תחת מילותיי, הוא נאנח ופתח את פיו, הטיתי את השק והמים זלגו לתוך פיו חוץ מזרם קטן שנפל על חולצתו המלוכלכת. כשהמים הפסיקו לצאת מהשק הנחתי אותו על הרצפה ובעטתי אותו מעבר לטווח הגעה, כאילו לא נגענו בו, התיישבתי חזרה במקומי והבטתי בשני המסומנים שדיברו רחוק מידי כדי שאשמע. כשחזרו התיישבו חזרה בספסל והכרכרה חזרה לנוע במהירות, לא יעבור עוד הרבה זמן עד שנגיע לטירה וניכלא בידי האיש המסוכן ביותר בממלכה המפורקת.
~~~
*הדרך לטירתו של סולייר*

כריס כבר הרגיש את גופו בוגד בו יותר מפעם אחת, אבל הפעם הוא לא התכוון לדבר זה לקרות, לא כשהוא כל כך קרוב למטרה. טיליה שישב לצידו כבר לקח את מושכות הסוסים לעצמו מהפחד שכריס יתמוטט, למרות ההתנגדות השקטה כריס הבין שזה לטובה.
"היונה אמורה להגיע בקרוב לטירה, ואני חושב שאני רואה את הכרכרה של דיין וקסדיר." מון אמר והניח את ידו מעל עיניו כדי לחסום את השמש, "כן, הם עצרו להשקות את הסוסים. כדאי שגם אנחנו נעצור לכמה רגעים שם ונמלא את אספקת המים." הוא המשיך וטיליה האט את קצב הסוסים, טימות'י הביט באופק לכיוון טירת סולייר שביצבצה בין השמיים מלאי העננים. הוא יחזור לחדרו בטירה שוב, אבל אדם לא היה לצידו, למרות שלא באמת היה אחיו הקטן הוא דאג לו כל כך, מה יהיה עליו אם יגלו שהוא עזר לו להתמקם ביער הגשום תחת טרגוס, הגורל יהיה שחור עבור הילד הקטן והשותק.
"טימות'י, אתה בכלל מקשיב לי?" כריס שאל בקול רם והחזיר את טימות'י למציאות, הוא הפנה את מבטו אליו ועיניו הפרועות של כריס ננעצו בו כמו סכינים.
"אני מצטער כריס נדדתי למחשבות על אדם." הוא הודה באשמה וארשת פניו של כריס התרככה, גם הוא הרגיש את הגורל על אחותו אם יגלו אותה.
"החלטנו להעביר הצבעה בין אלה שהם לא אני, האם לנסות ולעקוף את הכרכרה של דיין וקסדיר ולהגיע לטירה לפניהם כדי לקבל את איליין. אתה שובר השיוויון." הוא אמר, טימות'י ידע למה הוא לא לקח חלק בהצבעה. כריס לא ישאר מספיק זמן בטירה בשביל לראות את איליין עד שיחזור מההרים עם המסמן השני, אבל המשימה ההיא תהיה הרבה יותר פשוטה, אנשי ההרים שיתפו פעולה עם סולייר וסיפקו להם את רוב המצרכים הבסיסיים שלא יכלו לגדל בשממה.
"אני מציע שנגיע כמה שיותר מהר, ככה נספיק לאמן את שלושת המסמנים במהירות המקסימלית ונגבור על השלטון של מאנר." טימות'י קבע, 'וגם נחזיר את אדם למשפחתו כמה שיותר מהר' קרא לעצמו במחשבותיו.