מבוך האשליות- פרק 35

טוביאס הכיר אותו, אך לא ידע את שמו.
זה היה הבחור שעד לפני כמה שעות צווארו פגש בלהב הפגיון שלו, וזה לא היה מפגש ידידותי במיוחד. טוביאס נעמד על רגליו מיד, וחשש ממה שעלול לקרות.
הבחור שחור השיער הסתכל עליו במבט שהצליח לעודד אותו, כי הוא לא היה מאיים.
"אתה- חבר של דניאל, נכון?" הוא שאל אותו.
"הייתי, כנראה." טוביאס הודה בצער רב.
"זה שהרג את אחיה." הוא הזכיר לו.
"כן," השיב לו שוב, והתקשה להבין מה המטרה שלו בשאלות האלה. "אבל זו הייתה תאונה."
"תאונה, לא תאונה, זה קרה." הוא הטיח את האמת בפניו. "ויש לי רעיון איך תוכל באמת לכפר על מה שקרה."
"מה זה קשור אלייך?" טוביאס שאל אותו, משתדל שלא להאמין לו יותר מדי.
"אני גם חבר של דניאל." השיב. "ועדיין לא אכזבתי אותה." הוא הושיט אליו את ידו הפתוחה. "ניקולאי." הציג את עצמו.
"טוביאס." הוא לחץ את ידו. "ממתי אתם חברים?"
"תתפלא מה יום וחצי יכול לעשות."
"מתפלא." הוא החזיר את ידו למקומה. "מה בדיוק הרעיון שלך?"
"זה רעיון שיעזור לדניאל." ניקולאי הודיע מראש. "ויעזור לנו להציל את כולם."
"להציל ממה?" טוביאס שאל אותו. "חשבתי שהמלכה החדשה חייבת לרדת, שהיא גרועה יותר."
"אתם חושבים את זה רק בגלל שאתם לא יודעים מי היא קווין האמיתית." הזהיר אותו. "זה השם של המלכה השחורה, אגב."
"טוב לדעת." אמר. "ומי זאת קווין האמיתית?"
"האישה עם היכולות שבעזרתם אף אחד לא יצליח להביס אותה." הסביר. "בלי הלב שלה- אין לה כוחות."
"ועם הכוחות?" טוביאס חשש לשאול.
"בוא נאמר, שעדיף שלא תדע." ניקולאי השיב. "עכשיו, בוא איתי." הוא הסתובב והחל ללכת, בטוח שטוביאס יצטרף אליו. טוביאס לא התעניין בהתחלה, אבל אז נזכר באזהרות שלו. הוא אמנם לא בטח בו כל כך, אך הוא לא היה יכול לתת לאפשרות שהוא צודק להיות אמיתית.
הוא החליט בכל זאת ללכת איתו, בתקווה שהוא לא יתחרט על זה אחר כך.

מתחת לארמון הדוכסית היה בנוי כלא המנהרות שלה.
מערות ארוכות תת קרקעיות שאפשר להגיע אליהן רק ממרכז הטירה, רחבות ומלאות בתאי סורגים שחוקים אך חזקים, שרובם מלאים בבני האדם שהיא מתכננת למכור בעסקאותיה. הרצפה עשויה אדמה מאובקת, והקירות והתקרה מאובנים וחומים גם הם, והקצו לכלא מראה אפלולי, טחוב, נטוש ולא נעים כלל.
הדוכסית ועוד שני עובדים שהתלוו אליה ירדו אליו. הם הלכו ראשונים, ועל פי הוראותיה. היא הרימה מעט את שמלתה הכהה כדי שלא תתלכלך מהאבק שהצטבר על הקרקע. לפידים בוערים האירו את המסדרונות המפותלים והארוכים, ולפחות כך נתנו שמץ קטן של חיות למקום.
על פי הדוכסית, שלושתם פנו לסוף כלא המנהרות, אל זוג הכלובים האחרונים, שם שמרה על הזוג המיוחד שלה.
הבחורה בתא הימני שמה לב אליה מיד. שיערה הבלונדיני והארוך היה פרוע מאוד, מלא בקשרים שרק תספורת מופרזת תעזור לשחרר, ומקלחת טובה תנקה היטב. פניה היו מלוכלכות מהאבק הגדוש שבתא, והשקיות השחורות מתחת לעיניה הכחולות הודו על שינה לא טובה בימים האחרונים.
היא לבשה שמלת לכלוכית מרופטת ישנה וחומה עשויה בד פשוט וחזק, שהייתה גדולה עליה בשתי מידות לפחות והסתירה את רגליה וידיה אם לא קיפלה את קצותיה.
היא הרימה את ראשה כששמעה את הצעדים מתקרבים, וליבה החל לדפוק במהירות. היא ידעה שהביקור הזה שונה. זה לא היה הביקור הרגיל של החייל שהביא להם ארוחה נוספת לאותו יום, כי היא לא הייתה רעבה, ומהקולות שהגיעו הבינה שהגיעו עוד שני אנשים לפחות. היא קמה במהירות על רגליה היחפות וכמעט רצה לכיוון הסורגים. היא אחזה אותם בשתי ידיה ומבט מתרגש, חיובי ולא רצוני עלה על פניה.
"היי, ג'סי," היא לחשה אל האסיר שהיה בתא השמאלי, הקרוב אליה. "מישהו חדש מגיע."
הבחור הצעיר נעמד בחוסר רצון על רגליו והתקרב אל הסורגים כדי לצפות במתרחש כמוה. שיערו היה קצר ופרוע בצבע חום כהה וגוון אדמדם. עיניו היו ירוקות ומלוכלכות. הוא היה לבוש בבגדים שדמו לשלה, מלבד שהוא לבש חולצה ומכנסיים. כאשר אחז גם הוא בסורגי התא, הוא הסיט את מבטו אליה וראה עד כמה נפעמת היא.
"למה את כל כך מתרגשת?" הוא שאל אותה בחוסר הבנה.
"זה לא הזמן לאכול." היא אמרה. "זה אומר שמשהו מיוחד הולך לקרות."
"איזה דבר מיוחד כבר יכול לקרות?" הוא שאל אותה, לא בטוח שהמבט שהחליטה להעלות היה נכון למצב. "מי שלא שם אותנו כאן מחליט סוף כל סוף להיפטר מאיתנו?"
"אה, אל תהיה כל כך שלילי." היא אמרה לו. "יש לי הרגשה טובה בקשר לזה."
"א- אני לא יודע." אמר. "הייתי כלוא כאן מספיק זמן בשביל לא להאמין לכל תקווה שעומדת בפתח."
"אני יודעת מה אתה חושב." היא המשיכה. "אבל אני אוהבת לחשוב על הטוב מבין השניים. אני מאמינה שיום אחד אצליח לצאת מכאן ולחזור למשפחה שלי."
"את מיוחדת, אקו." הוא אמר.
"אני יודעת. מישהו כבר אמר לי את זה." היא חייכה אליו, אך זה לא נמשך זמן רב.
שניהם הסיטו את מבטם אל האישה בעלת המראה המפואר שעמדה מולם, כששני חיילים עומדים משני צידיה. אקו השתדלה שלא להעלות חיוך, כי ידעה שלאישה הזאת בוודאי איך כוונות טובות.
"אדוני, גבירתי," היא פנתה להסתכל על שניהם. "היום זה יום המזל שלכם." היא חייכה חיוך לא מנעים. "מישהי מעוניינת בכם, והגיע הזמן שתופיעו."
"להופיע, איפה?" אקו הייתה חייבת לשאול בקולה הענוג.
"בנשף שלי." האישה אמרה. "אתם תהיו אורחי הכבוד שלי." היא בחנה אותם וצקצקה. "אבל לא כשאתם נראים ככה." היא פנתה אל החיילים שלה. "שחררו אותם, ושיבואו איתי." היא הסתובבה והחלה ללכת. שני החיילים נראו כמו איש ובבואתו. שניהם פתחו את סורגי התא, והוציאו את שני האסירים. הם אזקו אותם למקרה הצורך והובילו אותם קדימה.
אף אחד מהם לא באמת ידע מה הולך לקרות, אבל לפי אקו, זה הולך להיות משהו טוב.